אני לא אוהבת מסכות.
מסכות נצמדות לפנים, נדבקות, ולפעמים מכאיבות.
לפעמים קשה להוריד אותן.
מסכות הן לא דבר חי, ההבעה שלהן לעולם לא משתנה.
הן נראות שמחות כשאתה עצוב, וכועסות כשאתה שמח.
אם אני כל כך שונאת מסכות, למה אני עדין לובשת אותן?
(מדובר כמובן על מסכות במובן המטאפורי.)
למה בני אדם לא רוצים להראות מה הם באמת מרגישים?
אולי תענו "אני לא", אבל אני לא אאמין לכם. כולם לובשים מסכות, לפעמים.
המסכה שלי מתחילה להיקרע, מה שניסיתי להסתיר מאחוריה נחשף.
כל מי שמביט בי רואה ילדה עצבנית. אבל כשהמסכה תיקרע, כולם ידעו את הסיבה האמיתית.
סיבה שאפילו על הכתב אני לא יכולה להעלות.
אני לא כותבת הרבה, אבל אני משקיעה הרבה מחשבה בכל פוסט, מנסה בדרך עקיפה להראות לכם (שלא מכירים אותי) מי אני באמת, מאחורי המסכה, ואז אולי היא לא תיקרע, ואני אוכל להמשיך להסתתר מאחוריה.