היום הייתה ההצגה האחרונה של הקבוצה השלישית במגמה שלי. כל המגמה עלתה בסוף ההצגה לבמה והשתחווינו ביחד, בפעם האחרונה.
ברגע שהנחתי רגל על הבמה פשוט התחלתי לבכות. זה היה כל כך מרגש, זה כל כך עצוב שלא נעלה עוד הצגות ביחד.
הדבר הכי חשוב שלמדתי בחודש האחרון זה עד כמה אני אוהבת תיאטרון ומשחק. החודש הזה הבהיר לי שלא משנה כמה קשה, סוחט נפשית, מתסכל, לא- כלכלי ומייאש זה להיות שחקנית, אני הולכת לעשות את זה. אין מצב שההפקה שהעליתי לפני יומיים תהיה האחרונה בחיים שלי. רק התחלתי להיות שחקנית.
עשרה לשתיים בלילה. אני יושבת ושומעת מוזיקה, אני לא צריכה לקום מוקדם לחזרות או ללימודים מחר, אני אתעורר מתי שבא לי ואלך לחפש עבודה. אני הולכת לעבוד ולחסוך כסף לטיסה לברלין בקיץ עם החבר הטוב שלי, הכל מושלם.
ובכל זאת חסר משהו, בכל זאת אני מרגישה מלנכולית. השיר ברקע לא בדיוק תואם את ההרגשה שלי. אולי אם אני אחליף אותו הכל יסתדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
