| 12/2009
 מה, רק יום ראשון?
איזה אהבל אני, בחיי. יכולתי לכתוב אחלה ביקורת עוקצנית על האח הגדול, אבל סינדלתי את עצמי כי כבר התייחסתי לזה. אתה לא יכול לקטול משהו אם נגעת בו כבר, זה מראה על עניין מיותר. ובכלל, כמה אפשר לכתוב על המפלצת, הרי הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא פשוט להתעלם עד שהיא תעבור, זה יכול להצליח, תנסו.
וגם נ' כבר השקיעה, אז תקראו שם וזהו.
מהחלונית של נ' הגעתי גם לפה, וזה היה הדבר השלילי הכי חיובי עד כה הבוקר. אני מתעב פלצנים, אבל אף פעם אין לי כוח להסביר עד כמה. אז הריעו לה, היא צודקת.
מתי עובר הגיל הזה, שבו אדם מגדיר את עצמו דרך מוסיקה ובגדים? היה נדמה לי שזה עובר איפשהו בסביבות 20, ככה. אני בטוח שעל זה דווקא כתבתי משהו פעם. ראבאק, מוסיקה, זה עושה נעים באוזניים, לפעמים נעים בבטן, אבל כמה אפשר לחפור על זה. זה לא באמת עניין קיומי, אתם יודעים. אן לזה משמעויות עמוקות שישנו את עולמכם. לא אם עברתם את גיל 16, זאת אומרת.
בגיל 16, אתה יכול לשמוע את הכנס שם של להקה "גדולה מהחיים" כאן ולחשוב "וואו!", לשים את זה בריפיט שעתיים ולהיות בטוח שזהו, מכאן זה לא משתפר, הנה משמעות הקיום האנושי, ואיך זה שכל הטמבלים מסביבך לא עלו על זה גם. ואז אתה מגלה לשניים שלוה מחבריך הנבחרים וכולכם בטוחים שיש לכם ביד את כרטיס הכניסה לכנס האילומינאטי הקרוב. ועל כמובן אני אומר יאללה יאללה, בעוד עשר שנים לא תבינו איך אפשר להקשיב לחרא הזה בכלל, זה בטוח עושה איזה נזק, ומה הוא צורח שם ככה, לא פלא שהוא מת ממנת יתר, לפי הצרחות הוא סבל מאוד. ואז אתם מוצאים את עצמכם מעבירים לרדו, וכלום לא קורה לכם כשהשדרנית מלחששת משהו ואז שמה את take a look at me now , שלא היו תופסים אתכם שומעים בחיים, ולא נופלת לכם האוזן, וזה ממש לא משנה מה חושב זה שבאוטו ליד, גם הוא על גלגל"צ.
זה כמובן לא אומר שפחות נעים לכם לפוצץ את הרמקול השמאלי קדמי של הליסינג כי החלטתם שכל החניון צריך לשמוע איתכם את deeply disturbed, אבל הפסקתם להגדיר את עצמכם דרך מוסיקה. למעשה, הפסקתם להגדיר את עצמכם כי הבנתם שזה לא הולך לשום מקום ולא תופס יותר מדי זמן. זה בסדר גמור להגיד "הכל" כששואלים אתכם איזה מוסיקה אתם אוהבים. מי ששואל שאלה כזאת מנסה לתייג אתכם במערכת שלו, שבלאו הכי אין לכם מושג איך עובד המדרוג הפנימי שלה. שיזדיין, ואתם תוכלו לשמוע את "בדד" בכיף.
ואותו הדבר תופס גם על מה שאתם לובשים. אם יש משהו מפגר, זה לשפוט מישהו על פי הלבוש. ואת זה אני אומר בתור אחד שנאלץ להתלבש נורמלי לעבודה, ולצפות בהשתאות באנשים שאשכרה מתייחסים אלי אחרת בגלל זה. הבגדים עושים את האדם, זה נכון, אבל זה דפוק היום בדיוק כמו שזה היה לפני אלפיים שנה. מה אכפת לי אם מישהו לובש קורדרוי ירוק, או אם ההיא מהכספים מדלגת על עקבים של עשרים סנטימטר. כמה זה באמת אומר עליהם, על מי שהם? כלום. בסוף מסתבר שההוא עם הקורדרוי רק נראה כמו בסיסט סטלן, ותפקידו מתמצה בשינוע תלושי משכורת (פלוס טעויות קבועות באש"ל, ותשים לב לזה יא חתיכת שמוק, קורדרוי או לא), וההיא עם העקבים היא ילדה טובה ששומרת את עצמה לחתונה או לאהבת אמת, מה שיבוא קודם. כל קשר למציאות מקרי בהחלט כמובן.
בקיצור, זה יכול להיות מצחיק איך בסופו של דבר אנחנו מתעסקים באותם נושאים כבר שנים, אבל הכי מצחיק זה לראות את כמה אנשים מחרטטים בגיל מסוים ואחר כך זה עובר להם כמו סוף שבוע שלפני חזרה לעבודה, מהיר ואכזרי.
ואני מצאתי שיר של פורטיס שעד היום הייתי בטוח שדמיינתי ששמעתי אותו פעם. איזה כיף שהוא קיים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
