| 9/2002
 רגע של עברית, ועוד כמה מילים
נגיד שאני רוצה לכתוב בבלוג, איך נקראת הפעולה? לבלג? בליגה?
ואם אני רוצה לכתוב אבל מתאפק, זה נחשב הבלגה?
מישהו מוכן לפנות לאקדמיה ללשון עברית עם הענין הזה?
ובכן, קוראי היקרים, באשר אתם שם.
כוחותינו שבו מתורכיה. כן כן, גם ערש האימפריה העותומנית בעבר (וכר המרעה של האימפריה הערסומנית בהווה) ספגה את נחת ביקורנו. היה נחמד אך לא מובן בעליל. תורכית שפה קשה. לא למדתי אף מילה חוץ מ"יוק" שזה "לא". אני חושב שזה אומר עלי משהו.
וכמו ישראלי טוב, אני ממש צריך לקטר קצת. למה יש להם ארץ כזאת יפה? למה לנו אין? למה לעזאזל בארץ הקודש אין אפילו אחוז מכמות המים שהתורכים שוטפים בהם את המכוניות שלהם?
על זה מישהו יצטרך לתת תשובות ביום מן הימים.
בזמן שלא הייתי פה (יש לי אליבי מוצק ביותר) נרשמו כמה עשרות כניסות לבלוג שלי. אני דורש לדעת מי אחראי למחדל הזה בפרטי-פרטים. זה בלתי נסבל לחלוטין. אני מסובב את הראש ליום-יומיים והפלישה הגדולה החלה? לא יפה.
האמת, עד כמה שזה מגוחך בעיני, גם במשך החופשה הקצרצרה הזאת עברו לי קטעים שאכניס לבלוג. אני כנראה חולה.
תורכיה יפה. לפחות האזור שאני ביקרתי בו. המון מים, ים, עצים, ירוק. תסלחו לי על הפרובינציאליות, אבל התרגזתי קצת בשם אברהם אבינו. כולה כמה מעלות צפונה, והיינו מסודרים, בלי פלסטינים, בלי שטחים, בלי טובות של אפ'חד. אבל לא, אנחנו נולדנו לסבול. תחיו עם זה.
אני מניח שחלק ניכר מהאנשים עברו את חווית הטיסה בצ'רטר. ואתם יודעים מה, רק כדי להימנע מזה בעתיד, שווה לי להתחיל להרוויח קצת יותר כסף. יכול להיות שזה יישמע מתנשא. אז יישמע, שיקפצו לי: ההתנהגות הבלתי נסבלת של ציבור הנוסעים בטיסה הזאת תאמה לכל הסטראוטיפים שיש לי בראש על התייר הישראלי. כולה שעה, שעה אחת מסריחה, ואנשים מבקשים עוד ועוד שתיה, מתעצבנים שאין דיוטי-פרי במטוס, צווחים זה לזה מקצוות המטוס, קמים לשירותים פעמיים, ולקינוח מוחאים כפיים בנחיתה. מה נסגר עם הדבילים האלה, שאלתי את עצמי. ההמשך בא כבר למחרת, בחוויה הנקראת "החבר'ה הולכים לאכול ארוחת בוקר". בינות לגרמנים חמורי סבר, שוודים שתקנים, רוסים סמוקי פנים ואפילו תורכים מקומיים שקטים, מקפצים להם הישראלים ברעשנות רבה בין מגש זה לאחר, בודקים את התוכן, מזיינים במוח לזה שמכין ביצים שיעשה להם חביתה (הוא עושה רק עין, זה מה שאמרו לו), מתלוננים שהביצים הקשות לא קשות, שהקפה לא קפה, הירקות לא ירקות ובכלל למלצריות יש שפם. נו אז מה נסגר עם הדבילים האלה, אני מציק לעצמי. עצמי מתכנס לתוכי ולא עונה לי על שאלות דביליות. עשיתי הכל כדי לא להתנהג ככה, אני ממש מקווה שזה עבד לי.
לעומת זאת, כל נסיונותי להבין את הכלכלה התורכית עלו בתוהו. דולר שווה מליון ושש מאות חמישים אלף לירות תורכיות. זה אומר שבעבור מאה דולר אתה מולטי-מליונר בתורכיה. זה גם אומר שעד שאתה מבין כמה זה באמת עלה לך, מצחצח הנעליים נעלם עם עשרה דולר, יימח שמו ושם זכרו. אבל ראיתי כמה תורכיות נאות ובלי שפם, אני נשבע.
תכננתי לי חופשה רגועה, בטן-גב בין הים לבריכה לחמאם התורכי ולסאונה. במקום זה מצאתי את עצמי ברכב שכור שועט במעלה כבישים לא מוכרים בדרך לאיזה נהר, לצלילי להיטו האחרון של אורגול בירגיז או משהו דומה. כמו שרית חדד, רק בלי הבלונד, בלי התחת ובלי להוריד שפם. נגמר בסדר, בניגוד לכל ציפיותי. כלל מספר אחד בנסיעות לחו"ל: לעולם אל תיסע עם אנשים שתפיסת החופשה שלהם סותרת את שלך.
עם זאת, הנהר התגלה כאתר יפהפה. העיר הגדולה, לעומת זאת, התגלתה כעיר גדולה ומסריחה, צפופה ורעשנית. כמה מפתיע. פחות מפתיעה היתה העובדה שגם בתורכיה לא מצאנו חניה.
יש בטח עוד המון דברים שאזכר בהם, אבל משום מה מסרבים לעלות בראשי כרגע. עם הצופים הסליחה, כמובן.
בזמן שלא הייתי פה צצו ועלו כמה בלוגים מעניינים, כמה בלוגרים רבו ביניהם, וכמה נעלמו לי. אני לא נותן קישורים, כי : המריבה לא שווה לינק, עם כל הכבוד לשני הבלוגרים המכובדים (מאושיות הביצה הבלוגית) זה היה מיתר, לחדשים תגיעו לבד, ואלה שנעלמו לי, טוב, אותם אני כבר אמצא.
תסלחו לי בזמן שאני קופץ לקרוא את התנאים לקבלת גרין קארד. הפרסומות הבלתי-פוסקות שברו אותי, אני אקרא את זה וזהו.
ובינתיים, להתראות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
