| 10/2002
 שבת בבוקר, יום יפה
ואני חולה (אהא-אהא-אהא) וזה כבר לא יפה בכלל. הצטננות שמובילה לשפעת היא אחד הדברים המזוויעים יותר שיכולים לקרות לך. במיוחד אם בחוץ עדיין חם, כך ששתיית תה והתכרבלות מתחת לשמיכת פוך לא יתקבלו בהבנה. והכי מרגיז זה, שבכל פעם שזה קורה לי, כואבים לי החניכיים. אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל כל הגוף שלי מרגיש כאילו הייתי הריצפה בתחרות סומו, והחניכיים שלי מרגישים כאילו צחצחתי שיניים במברשת שיער, זאת של הסלסולים. גועל נפש.
ואחרי התיאורים הכה-מלבבים של מצבי הגופני, למה שלא נעבור לעוד כמה דברים שעשו לי את זה השבוע.
למה שלא נתחיל בוועידת מפלגת העבודה? אני אגיד לכם למה. כי המפלגה הזאת היא בדיחה במקרה הטוב, וגוש רקב תוסס ומסריח במקרה הפחות טוב. לא שאי פעם נמניתי על תומכי מפא"י, אבל אני חושב שבן גוריון היה מעדיף למות שוב, אפילו פעמיים, ולא לצפות במחזה המביש הזה, של המתמודדים על ראשות מפלגת העבודה, ועל הזכות המפוקפקת ביותר - להפסיד בבחירות הבאות למועמד הליכוד, לא משנה מי זה יהיה...
מאחר ובעיתונות, הן הכתובה והן הדיגיטלית, לא חסכה מילים על אותה וועידה אומללה, אני לא אתעלל בגופה עוד הרבה. מה שכן, אני פשוט חייב להוסיף שבנימין בן אליעזר (אני מסרב לקרוא לו פואד, זה דבילי בעיני) הוא בעיני התגלמות הביטויים "הכוח משחית", "עבד כי ימלוך" ועוד שלל רב של נאצות על פוליטיקאים בזויים. וזה לא בגלל המוצא שלו, או המבטא שלו, או משהו כזה פופוליסטי. האיש פשוט לא מספיק חכם לנהל מפלגה מקרטעת, הוא מצליח בזה רק בגלל שכולם שם רדומים, מתבוססים בשחיתות ובטובות הנאה, ומזמן הפסיקו לחשוב על המדינה. (למי שזה מקומם אותו, אני מזכיר לדוגמה את כבוד השר לשעבר רענן כהן, כיום מנהל בנק בקריסה, שלא וויתר על יום אחד בתפקידו כדי שלא יהיה לו אפילו יום אחד ללא שכר) . הם כל כך מגעילים, שאני מצטער שהתחלתי לכתוב עליהם.
וכאן אני מגיע לאיך הגעתי לכתוב עליהם...
אלו מכם שקוראים "מעריב", לא נתקלים בזוועות קטנות כגון זו. אלו מכם שכמוני, קוראים את העתון ההולך ומצהיב הזה, ידיעות אחרונות, ומתוכם אלו מכם שטורחים וקוראים את המוסף לשבת, בוודאי נתקלו בטור הבא, שלא מובן לי מהם שיקוליו של העורך כשהוא מתיר לדבר כזה להתפרסם במוסף שלו.
מדובר, כמובן, בטורה של סילבי קשת. "חץ מסילבי קשת", נקרא הזוועתון הזה. בכל שבוע כותבת הגברת הנכבדה על עוולות הממשלה, חברי הכנסת, הרמטכ"ל וכיוצא באלו נושאי תפקידים. אחד הנושאים החביבים עליה לאחרונה הוא מפלגת העבודה, שכדרכה של הגב' קשת, שממציאה חידודי לשון ומילים משלה בכל טור, מכונה "מפלגת האבודה". איזה קטעים, איזה הומור, אני קרוע על הריצפה, מאיפה היא מביאה את ההברקות האלה.
יותר מנושאי הכתיבה, שלצערים קיימים, אמיתיים וכואבים, וצודקת הגברת קשת כשהיא מעלה אותם, מרגיז אותי סגנון הכתיבה.
היא כותבת פסקאות קצרות, כשהכותרת בכל פסקה היא בעצם משפט מתוך הפסקה עצמה (כבר מעצבן), בערך שבע כאלה בממוצע, והחלוקה ביניהן, גם אם יש בה כותרות משנה, היא מלאכותית לגמרי. כל הטור יכול להיכתב בשתי פסקאות לכל היותר, למה לעזאזל היא מתעקשת לחלק, השד יודע.
[מצד שני, למה לעזאזל היא בכלל מתעקשת לכתוב, ועוד יותר, למה לעזאזל מפרסמים את זה כבר שנים]
בקיצור, טור טרחני, ארכאי, בעברית משונה, בניסוחים מוזרים, שלא אומר שום דבר חדש, לא מציג שום דבר באור שונה, מיותר בעליל. רק לצורך השוואה, שני דפים קודם לגברת המהוללת מתנוססים טוריהם של ב. מיכאל ומאיר שלו. אני לא מסכים עם הדעות הפוליטיות של איש מהם. אבל הכתיבה שלהם חלקה, רהוטה, ארסית כשצריך ולעולם לא מיותרת, גם כשב. מיכאל מתעלק שוב ושוב על נושאים שמרגיזים אותי, הוא עושה את זה טוב. גם כשמאיר שלו מכסח את בנימין בן אליעזר, הוא עושה את זה כל כך טוב, שאני בספק אם בן אליעזר בכלל יבין מה נכתב עליו.
מה עוד עשה לי את זה השבוע....
אתמול היתה כתבה בערוץ שתיים על סטרואידים. לפני שאני נכנס לזה בכלל, אני תוהה מי אחראי לאג'נדה בערוץ הזה, מי מחליט על נושאי הכתבות והתחקירים, ומה פתאום סטרואידים הם נושא בוער, האמנם כלו כל הבעיות בישראל, שרק טמטומם של כמה שרירנים עומד בראש סדר היום החדשותי?
תמהני, כמו שאומרים.
אז ככה, יש אנשים שנורא רוצים להיות שריריים. באיזשהו שלב הם מבינים שזה עניים של עבודה קשה, הרבה השקעה, כמויות אוכל מטורפות, ובקיצור, שלא ילך להם להיראות כמו שוורצנגר (או אפילו אלי האנה) תוך חודשיים, גם לא תוך שנתיים. אז האנשים האלה, שמלכתחילה לא הגיעו לחדר כושר למען הכושר, פונים לפתרון הקל, אם כי הבלתי-חוקי בעליל- נטילת סטרואידים אנאבוליים, חומרים שגורמים לעלייה בתכולת ההורמונים הגבריים בדרך כלל, ובשל כך להתפתחות מואצת של השרירים, בצורה מרשימה ביותר. למי שזה מרשים אותו, כמובן. תופעות הלוואי של החומרים הנ"ל לא פחות מרשימות, לצערם של עצלני הכושר חובבי הפתרונות הקלים. הקרחה, שיבוש תהליכים נורמליים בגוף, התכווצות האשכים (אני מודה שצחקתי בקטע הזה, זה הזכיר לי את הבריונים בסרטים המצוירים), פצעונים,
שיער שצומח במקומות מפתיעים וכולי. בקיצור, אתה לוקח הורמונים, והופף לבבון. היתה שם מישהי שסיפרה על תופעת לוואי מדהימה בעיני- הגדלת הדגדגן ושפתי הנרתיק. ציטוט -"הכל כאילו, יוצא החוצה, בולט". אני חייב לראות את זה, זה נשמע לי freaky ברמה. מצד שני, בחורה שרוצה להיות שרירית עד כדי כך שהיא מוכנה להזריק לעצמה חומרים שלעיתים המקור שלהם הוא וטרינרי, שבסוף יעשו לה דגדגן בגודל מלפפון חמוץ [אבל מהקטנים], גם ככה היא קצת פריקית. וכשאני אומר "פריק" אני מתכוון למובן המקורי, "מוזר".
** נתקלתי השבוע בתופעה שבוודאי מוכרת לכל מי שנמצא יותר מיומיים ברשת. אנשים שמסיימים כותרת בהמון סימני קריאה, ובסוף תמיד מתפלק להם "1", כי הם עזבו את ה-SHIFT חצי שניה מוקדם מדי. אם זה לא מסמן את כותב ההודעה כדביל, אני לא יודע מה כן.
ועכשיו אני הולך להכין את רשימת הלינקים שלי בישראבלוג, יען כי נשבר לי הזין מזה שרשימת הקבועים שלי נמחקת מעצמה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
