| 10/2002
 זה רק ישתפר
אז מה היה לנו שם?
רצה הגורל, או הוירוס, במקרה הזה, ובדיוק ביום שבו הגיע לעבודה מי שקיבל את התפקיד שאני רציתי, נפלתי למשכב. למען האמת כאב לי כל הגוף, יכולתי לשמוע את הדופק שלי בסטריאו באוויר החופשי, האף שלי הפך למקור בלתי נדלה של חומרים שסדאם היה שמח לשגר לו רק הייתי מוכן למכור לו, והעיניים, כמה דמעות שירדו לי, חבל שלא ניצלתי את ההזדמנות לבכות קצת. בקיצור הייתי חולה והרגשתי חרא. מה שמצחיק בשפעת, שהיום נחשבת מחלה קלה אצל רוב האנשים, שפעם היתה קטלנית ביותר, והיום מה שנשאר מזה זה רק ההרגשה הוודאית שאתה הולך למות, למרות שככה זה בכל שנה, וזה עובר אחרי שבוע עם דקסמול או אחרי שבעה ימים בלעדיו.
למען האמת כל הפוסט הנוכחי הוא שידור חוזר צולע מאתמול. התיישבתי, כתבתי, אפילו הכנתי תמונה לצורך העניין, וברגע של חוסר תשומת לב, שאני מתרץ אותו באפטר-שוק של השפעת, נמחק לי הכל. הרעידה הבלתי רצונית של זרת שמאל על המקלדת בישרה לי שעדיף לי להפסיק עם זה ולהמשיך מחר, ואני קשוב לקולות גופי, וזה מה שעשיתי.
קראתי ב YNET, אחד ממקורות הרוע הצרוף בעולם, איזו כתבה על מגמה חדשה (אם כי ממש לא מפתיעה) באסטרטגיה של תאגידי המוסיקה במסגרת מלחמתם הבלתי פוסקת בהפצה המאסיבית של קבצי מוסיקה, סרטים וכולי באינטרנט. עכשיו, אחרי שהקונצרנים דלי המשאבים ריסקו את נאפסטר לאבק, ויחד איתה עוד כמה תוכנות שהתבססו על אותה טכנולוגיה, מופנים התותחים הכבדים לעבר תוכנות שיתוף הקבצים שאינן מבוססות על שרתים מרכזיים אלא על שיתוף ישיר בין מחשב אישי למחשב אישי, כמו קאזה, IMESH וכולי. התאגידים תובעים מבית המשפט להורות לספקי האינטרנט לדווח על משתמשים שיפגעו בזכויות יוצרים, כדי שהחוק יוכל לטפל בהם, כל זאת כמובן בשל הפגיעה האנושה ברווחיהם של תאגידי המוסיקה, שמרוויחים רק מיליארדים במקום מולטי-מיליארדים כמו פעם, לפני ה-MP3 והאינטרנט. אכן זעקת הקוזאק הנגזל במלוא הדרה. התאגידים אמנם אמריקאים, יפניים וכולי, אבל המוטו ישראלי לחלוטין- למה סתם להרוויח אם אפשר להתעשר. ספקי האינטרנט, לעומת זאת, מסרבים לשמש סוכנוי בילוש של תאגידי המוסיקה, ולאו דווקא מטוב ליבם- הם מודאגים מבריחת משתמשים עקב אובדן אמון בספקים, לא מההבט המוסרי של חדירה לרשות הפרט. מילא חדירה לצורך מניעת טרור, אבל מניעת התעשרות עדיין אינה פשע בינלאומי. כמובן שהמלחמה לא תסתיים כאן, כי כמו שידוע לכולנו, בעל המאה הוא בעל הדעה, וכבין בעלי המאה ניצבים סוני מיוזיק, ביל גייטס וכיוצא בזה אביונים מסכנים, סביר להניח שהחול בשעון החיים של קאזה, למשל, הולך ואוזל.
למען האמת, תגובתי האינסטינקטיבית היתה הושטת היד לעבר הכיס, כדי לחלק את שני המטבעות בני עשרה שקלים שהיו בו, אחד לטובת סוני מיוזיק (פתחון לב למוסיקאים, בשבילכם) והשני להד-ארצי, שהוא כידוע בית תמחוי בשעות הפנאי. כמה צביעות יש בתעשיה הזאת, בא לי להקיא.
אבל בנימה רצינית יותר, כמה עובדות שאי אפשר לערער עליהן:
ראשית, זה לא חוקי לצרוב דיסקים מחברים. בניגוד לטענה נפוצה בין מגיבי YNET (תחתית הפירמידה בין גולשי האינטרנט), גם אם יש בדיסק רק שיר אחד שווה, זה לא אומר שאתה פטור מלשלם על השאר. הפקת אלבום עולה כסף. על מוצרים צריך לשלם, נקודה. הבעיה היא אחרת- האמנם בתנאים הכלכליים של היום, 50 שקל זה מחיר הגיוני לדיסק? כמה מזה מרוויח האמן, וכמה מרוויח תאגיד המוסיקה שמפיק אותו? האם זו בכלל שאלה לגיטימית? לא יודע.
לאחרונה החלו מספר אמנים לנסות להילחם בתופעת הזיופים בשיטה שונה- הוזלת מחיר הדיסקים שלהם למחיר שלדעתם יעודד אנשים לחזור וליהנות מחווית הקניה של דיסק חדש, מול חיסכון מועט בהשוואה למחירו של דיסק מזויף או צרוב. אכן מגמה ברוכה, ואפילו הגיונית. באופן אישי אני מעדיף דיסק מקורי, עם המילים, העטיפה וכל הטררם, על פני דיסק מזויף, שלא תמיד בטוח שיש בו את מה ששילמתי עבורו, ועטיפה שהיא צילום של הכריכה, בלי מילים ובלי קשקושים.ככה אני.
המצחיק הוא, וכאן אני חוזר אחורה, שאנשים עדיין קונים דיסקים, ולא מעט, מסתבר- אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שבריטני ספירס היא מולטי-מיליונרית לפני גיל עשרים, ואת מכוניותיהם הנוצצות של לא מעט זמרים בארץ- ולא, אני לא מדבר על אריק סיני או שלום חנוך - תחשבו יותר בכיוון של שרית חדד, אייל גולן ודומיהם. רעב ללחם אני לא רואה פה. אז מה, הם יכלו להיות יותר עשירים? נו, למה זה צריך לעניין אותי? לדעתי יפה להם גם ככה. אם הגברת חדד חושבת שדיסק שלה שווה, נגיד, 50 שקל, היא יכולה לקנות אותו בעצמה, אם בא לה. בתקופה שבה לחם אחיד עולה 2.7 שקל, הפרופורציה נראית לי די מעוותת. יכול להיות שזה בגלל שאני לא תמיד מרכיב את המשקפיים, אבל ככה זה נראה לי. אמנם במקרה הפרטי שלי ושל הגברת חדד, אני לא אקנה את הדיסקים שלה גם אם יציעו לי אותם בחמישה שקלים ליחידה, אבל זה עניין של טעם. באופן אישי, גם אם שרית חדד היתה באה להופיע אצלי בסלון, הייתי הולך לשירותים עד שזה היה נגמר.
אז בינתיים, קדימה לרשת, יאללה לקאזה, תחנקו את האינטרנט כל עוד אפשר, כי עוד מעט תיגמר החגיגה באדיבות תאגידי הענק, שיחזרו להרוויח כמו פעם.
בברכת "תנו לצורב להסתובב", הכנתי לכם מזכרת, לעתיד הקרוב, אחרי שיחרימו לכם את המחשב כי הורדתם את החדש של שלמה ארצי. אמרתי לכם שזה מיותר, ולא הקשבתם לי...
אגב, זאת התמונה שבגללה הלכה לי שעה שלמה של הגיגים וזיבולי שכל. לדעתי המקור היה יותר טוב.
המשך יבוא עוד מעט. אני הולך לתרגם את בריטני. תחזרו.
והערב בפינה שלה חיכיתם - "עד כמה נמוך ירדה הרשת":
בריטני ספירס, להיטים בתרגום חופשי, ושתזדיין עם זכויות היוצרים שלה ביחד!
פוצץ אותי כפרה/ בריטני ספירס, בתרגום חופשי לחלוטין
הו מותק, מותק,
איך יכולתי לדעת
שמשהו לא בסדר פה
הו מותק, מותק,
לא הייתי צריכה
לשחרר אותך
ועכשיו נעלמת מן העין, יה
הראה לי איך אתה רוצה שיהיה
תגיד לי מותק,
אני חייבת לדעת, כי...
פזמון:
הבדידות הורגת אותי
אני חייבת להודות,
אני עדיין מאמינה
כשאינך איתי
מאבדת את דעתי
תעשה לי סימן
פוצץ אותי מותק, עוד פעם
הו מותק, מותק
אתה הסיבה לנשימתי
הו ילד, עיוורת אותי
הו מותק, יפהפה
אין דבר שלא אעשה
לא כך תכננתי את זה
תראה לי איך אתה רוצה שיהיה
תגיד לי מותק,
אני חייבת לדעת, כי...
פזמון חוזר (תפוצץ אותה כבר, בחיאת ראבאק)
הו מותק, מותק,
איך יכולתי לדעת
הו ילד יפה,
לא הייתי צריכה לתת לך ללכת
אני חייבת להודות
בדידותי הורגת אותי עכשיו
אינך יודע שאני עדיין מאמינה
שתהיה כאן
ותיתן לי סימן
פוצץ אותי מותק, עוד פעם
אני יודע, אני יודע, זה בסדר, כבר התקשרו מסוני מיוזיק, תובעים לי את התחת על מליון דולר לכל דקה שהשיר יהיה בבלוג שלי. ואני אומר-
if you go down, go down in flames.
לילה טוב, והפעם בברכת "פוצץ אותי מותק, עוד פעם."
[קהל: עוד ה-פ-עם, עוד ה-פ-עם]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
