| 1/2003
 מכה אפורה?
הפוסט הקודם, פה למטה, מגיב בעצלתיים. אני מתבטל בשעות העבודה, קורא חדשות ברשת ומשרבט בפיינטר, הכניסות זזות, התגובות לא. או שכולם מסכימים איתי, או שאני לא מצליח להעביר מסר ברור...נו מילא.
תגובה אחת, של דינה [מצטער, לא יודע לתת לינק לתוך התגובות] גררה אותי לכתוב גם היום, למרות שלא התכוונתי. רציתי לארגן את החומר במשאבי אנוש וגם לצייר קצת. אם אני נכשל זה על המצפון שלך, דינה.
אז ככה. מאחר והבלוג ממעט לתמוך בצבע לא רואים אותי מסמיק. תודה על המחמאות.
זה לא "השם של הבלוג", זה השם שלי. זה איך שאני חושב שהעולם נראה באמת, אחרי שמפסיקים להתייחס לזוטות כמו צבעים.
והאנשים, דינה, האנשים אפורים לאללה. כל אחד חושב שהוא מיוחד, משוגע, מטורף, מגניב, משהו. אבל האמת היא, שכולנו רוצים את אותם דברים, פוחדים מאותם דברים, נולדים ומתים ונשכחים- באותן הדרכים. רק מה, שזה ממש מחרבן את מצב הרוח לחשוב על זה, ופה באמת האדם הגיע לדרגת אומנות מאוד גבוהה ביכולת שלו להתכחש למציאות. הדיסוננס הקוגניטיבי היה קיים הרבה לפני שידעו איך לקרוא לו. אני מסתכל סביב, ובאמת קשה לי להבין מה העליצות הגדולה. ולא, אני לא מדבר דווקא על מדינת ישראל, לשם שינוי. זה נכון גם אם אתה גווע ברעב ברואנדה, וגם אם אתה ג'ניפר לופז וגר בבברלי-הילס. אנחנו כלום, אנחנו אבק, אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בקשר לזה, היקום יתעטש קלות, ואנחנו נימחה כליל מהזמן. וזה יהיה כאילו לא היינו פה אף פעם, בדיוק כמו הדינוזאורים. זה מעניין מישהו שפעם הם שקלו עשרות טונות, אכלו עשרות טונות אחד מהשני ובסוף נהפכו לנפט? לא. זה ממש לא מעניין.
[טוב, כאילו, אני מת על זה, תוכניות על דינוזאורים וכל הקשקושים הפרה-היסטוריים, אבל הכוונה ברורה]
וככה, דינה, ככה יהיה גם איתנו. זאת אומרת, אני לא יודע אם נהפוך לנפט, כמובן, אבל לא זאת הנקודה. הנקודה היא שחיינו חסרי משמעות. זה שיש לחיים משמעות לגבינו, זה חסר משמעות באותה מידה, מבחינה פילוסופית ומעשית כאחד.
[אני חושב שאני מתחיל להתגבש, עם התיאוריה הזאת.]
לצערי אני לא ממש מביא את התיאוריה לפרקטיקה. אבל אני משתפר מיום ליום.
אם לא שמעתם את חיים אוליאל, זה הזמן. מצאתי את הדיסק שלו, הראשון, שאבד לי לפני כמעט שנה. אין כמוני מבסוט להקליד פה לצלילי "סימני סערה".
ייפי-איי-או.
אז הנה קצת צבע, למי שלא יכול בלי. ותזכרו שזה רק בראש שלכם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
