| 4/2003
 משהו אישי, לשם שינוי
בעצם אני רוצה לכתוב כבר המון זמן. בכל פעם צץ לו תירוץ אחר, סיבה טובה, אילוץ מוצלח, דחיה מוצדקת...משהו תמיד מעכב אותי, המומנטום הולך לאיבוד, וכבר אין לי את המילה ההיא על קצה הלשון ואין לי משהו להגיד. כבר ציינתי שהתבקשתי (אמנם בחוסר טאקט משווע, אבל בכנות חביבה) לכתוב יותר על עצמי ופחות על פוליטיקה ושאר עניינים שברומו של עולם שנוטים להטריד אותי. אז לא, אני לא יכול לשבת פה ולספר הכל על עצמי. המקום הזה כבר מזמן לא משמש כיומן אישי. גם אין לי את היכולת לספר על עצמי הכל מבלי להיחשף יותר ממה שהתכוונתי...הנה אני שוב מסתבך בלשון. הנקודה היא שאני לא יכול להיחשף כמו אריקון, למשל, זה הרבה יותר ממה שאני מוכן. אז אם אי אפשר עד הסוף, עדיף בכלל לא...זה מזכיר לי למה הפסקתי עם הנסיונות לנגן על גיטרה - עברה בי המחשבה שאם אני לא יכול כמו הנדריקס, ואני לא, אז נרד מזה וזהו...
מה שכן, אני יכול לנסות ולהעביר חלק ממה שעובר לי בראש במשך היום. וזה הרבה, בדרך כלל. למען האמת נראה לי שזו הבעיה המרכזית אצלי, חשיבת יתר. חבל שכל החשיבה הזו לא ממש מתועלת ביעילות.
אני משנה את מבנה הבלוג. מאחר ויש לי בעיה רצינית לזכור מה רציתי לכתוב, או מה היה הרעיון שגרם לי לשבת מול הבלוג מלכתחילה, אני פשוט אצור כאן פינות קבועות:
* פינת הג'יפה - כאן, כפי שמשתמע מהשם, יהיה הדבר המסריח התורן. זה יכול להיות התכנית הכלכלית של נתניהו, אבל זה יכול גם להיות פנינת טמטום מבית היוצר של איה ושירלי או מירי ואילנית. ארבעתן יכולות לספק לי חומר לפינת טמטום עצמאית ומכובדת ביותר למשך עשור לפחות, זה בטוח.
* פינת מטומטם השבוע - גם כאן לא יהיה אתגר רציני, לצערי מדינת ישראל משופעת במאגר בלתי נדלה של טמטום, שלו היה לנו נפט בכמויות כאלה, ארצות הברית היתה צריכה לכבוש גם אותנו.
* פינת STFU - טוב, זה יהיה קצת בעייתי, אבל אני אנסה להסביר. נכון שלפעמים אתם שומעים מישהו מדבר, או רואים מישהו בטלוויזיה, וכל מה שבא לכם לעשות זה לצרוח "תסתום כבר ת'פה שלך, לעזאזל!"? לי זה קורה הרבה. אז אני גאה להציג את פינת STFU, שפירושו
SHUT THE FUCK UP.
נכון, אני יודע שזה יגרום לבלוג להיראות קצת כמו התכנית של אמנון לוי או כלבוטק. לא נורא. אני מבטיח להיות הרבה פחות פוליטיקלי קורקט מהם. למען האמת אני מוכן להתחייב על זה.
וכן, אני יודע שבפוסט הזה היה שימוש מופרז לכל הדיעות במילה "אני".
כל הפינות הנ"ל נועדו בעצם למטרה אחת - לאפשר לי לפתוח את הפה על מה שמעצבן אותי, ובו בזמן להשאיר לי מקום לדבר קצת על עצמי.
אז נתחיל או מה?
ברוכים הבאים ל"עולם אפור, גירסת הבמאי".
השבוע בפינת STFU:
(אני חושש שהפינה הזו תהפוך לחלק העיקרי בבלוג...)
תסתמו כבר, קיבינימט!
כמה פאתטיים אנשים יכולים להיות לפעמים. אז מה קרה, מציצה פה ושם זה כל כך נורא? בשביל זה צריך להקים אתר? לא רוצה לרדת, לא צריך - אבל תסתמי כבר. ויש לי אחלה רעיון איך אפשר לעשות את זה.
פינת הג'יפה:
האיש הזה, כמובן. אמנם הוא יכול לשמש ככוכב פינת הג'יפה במשך כל ימי חייו, אבל תגידו, לא נשבר ממנו כבר? למה לעזאזל האיש הזה לא רוצה להתפגר בשקט?
מטומטם השבוע שלי קשור גם לפינה הקודמת - קבלו את אבו מאזן, התקווה החדשה של המערב.
כמה רמזים צריך בנאדם לקבל עד שיבין שהוא סתם בובה, ואם הוא כל כך חכם כמו שמספרים לי, למה הוא ממשיך במשחק המטופש עם כוכב הפינה הקודמת?
זה הספיק לי.
בסוף לא כתבתי על עצמי כלום. כמה אופייני לי...
אולי מחר?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
