| 5/2003
 שעה קלה על כלכלה
אני חושב שהיתה תוכנית רדיו כזאת פעם. או פינה ברדיו. או שזה רק הזכרון הרופף שלי.
לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. כתבתי קטע כמעט רבע שעה רצוף, לחצתי באק-ספייס פעם אחת, נמחק הכל. זה מוציא לי את החשק לכתוב לגמרי.
אבל בכל זאת.
לא היה לי מה לכתוב על יום השואה. אין שום דבר שאני יכול לכתוב שלא נכתב, שום דבר שאני אגיד שלא נאמר, ואין לי איך להעביר את ההרגשה שלי בלי ליפול לקלישאות כמו "גודל הזוועה" וכולי. אז אני אגיד מה אני חושב על יום הזכרון לשואה ולגבורה, כמו שקוראים לו פה. אני חושב שהיום הזה מיותר. כן, ראיתם טוב. אני חושב שלנסות לרכז את כל הזוועה (הנה, נפלתי בכל זאת) ליום אחד, או לנסות להעביר דיכאון באמצעות מוסיקה שקטה ברדיו ותכניות בשחור לבן בטלוויזיה זה דפוק. המסר לא עובר. כמעט שישים שנה חלפו, והמסר לא עובר. לא רק מסך, לא עובר בכלל. כמה ילדים יודעים מה קרה, בלי לדקלם פסקאות מהטקס בבית הספר? כמה מבוגרים יודעים להסביר את המשמעויות, בלי להסתובב סביב המספרים?
אז בערב לפני יש טקס, אחר כך מוסיקה ישראלית שקטה, באמצע הבוקר צפירה של בת דקה, ושוב מוסיקה ישראלית שקטה. מי יכול להסביר מה שייך השיר "עננה" של טיפקס ליום השואה? כל שיר ישראלי שקט מתאים אוטומטית לימי זכרון?
זילות המושג, זילות החיים שאבדו, יום חסר טעם ותכלית. אולי כשהזכרונות היו טריים, אחרי קום המדינה, זה עבד יותר טוב. היום זה לא עובד. מה יש לנו להתפלא על מכחישי השואה בעולם, אם אנחנו בעצמנו לא מסוגלים לזכור בלי שינחיתו לנו צפירה על הראש?
ובאותה נשימה, אני אכניס גם את יום הזכרון לחללי צה"ל. אולי בזמנו הרעיון הדבילי להצמיד את יום העצמאות ליום הזכרון נראה הגיוני. לי זה לא מסתדר. עוד בבית הספר היסודי, כשניסו למכור לנו את הפאתוס המטופש של חיבור השכול וחגיגות העצמאות, זה נראה לי חסר טעם וגבל במקאבריות. לא שידעתי מה זה מקאבריות, אבל בכל זאת. כאילו לא די למשפחות השכולות בעצב שהוא מנת חלקן כל השנה, מדי יום ביומו, גם ביום היחיד שבו אמור עם ישראל להזדהות עם סבלן של המשפחות האלו, גם ביום הזה תוקעים להם את חגיגות העצמאות, הזיקוקין והבמות. שלא לדבר על זה שעוד לפני יום העצמאות כל הרחובות מלאים דגלים ומנורות צבעוניות, וכולם חושבים על החגיגות, מדחיקים אתת היום העגום שבא לפני זה...גם ככה משפחות כאלה לא ממש יכולות לשמוח יותר, אבל להצמיד את ההילולה לאזכרה, זה בטוח לא עוזר. ומה פשר שתי הצפירות? למה לא אחת כמו ביום השואה? ולמה שתי דקות? הייתי רוצה לפגוש את מי שהחליט על הפורמט האומלל של ימי זכרון שמדינת ישראל ולשאול אותו מה לעזאזל עבר לו בראש, כשהמציא את העדות המטומטמת לחוסר התכנון המוקדם, לאטימות ולחוסר הרגישות שככל הנראה מאפיינים את המדינה הזאת מיום הקמתה. אפילו להיות עצוב כמו שצריך אי אפשר. מי קבע שלמוסיקה הישראלית יש מונופול על העצב? ואיך מרגישים הזמרים והזמרות שאחוז ההשמעות שלהם ברדיו עולה במאות אחוזים בימי זכרון ופיגועים?
ועכשיו לכלכלה, בכל זאת.
אני ממש לא מומחה לכלכלה. בטח פחות מביבי או מבכירי משרד האוצר. אבל מישהו יכול אולי להסביר לי איך מר מאיר שטרית (השר מאיר שטרית, בשבילכם) יכול לדברר את התוכנית הכלכלית ולהטיף לקיצוצים, כשהוא בעצמו מסמל את הבזבוז המשווע של כספי הציבור, ואת אחת הסיבות העיקריות למצב הכלכלי המחורבן - חלוקה מעוותת של התקציב - בעצם תפקידו? האיש הוא שר במשרד האוצר. ניסוח מחדש: האיש הוא שר ללא תיק במשרד האוצר. שר. עם כל התנאים הנלווים, עם כל הסעיפים התקציביים ושאר המותרות. וכל זה למה? כי למאיר שטרית יש יותר אגו משכל. וגם מנת יתר של צביעות ואטימות, וקהות חושים ותאוות שלטון ושררה. כי איך יכול מר מאיר שטרית להטיף לי על "קיצוץ בשומן", שהוא עצמו משמין על חשבון משלם המיסים, בשם האגו טריפ ההיסטרי שלו? האם לא היה זה אריאל שרון שהתחייב על ממשלה קטנה יותר, על פחות שרים,סגני שרים ומשרות מיותרות? איך כל זה בא לידי ביטוי בתפקיד השר במשרד האוצר? מה זה, מי מכיר את האיש שבקיר? למה צריך שני שרים באותו משרד? אחד לא מסוגל לעשות את העבודה? אז שילך הביתה. זה שיא החוצפה, לעמוד מעל דוכן הנואמים בכנסת, ולהטיף למשלמי המיסים, לגמלאים, לעצמאים הקורסים, למובטלים המדוכאים ולנתמכי הסעד השורדים בקושי - לבוא ולהטיף לכל אלה על הקיצוצים הכואבים הצפויים להם, בעוד אתה עצמך לוקח מכל הבא ליד בשם הכבוד העצמי המטופש שלך, שלא נותן לך לשבת בשקט כמו ח"כ מן השורה, וגורם ליצירת תפקיד חדש ומיותר רק כדי לספק את האגו שלך.
קיצוצים הכרחיים, אלק. אני יכול לחשוב לפחות על מאה ועשרים משרות שהייתי מקצץ פה, ואיזה חסכון אדיר הייתי יוצר במהלך כזה. למה אף אחד לא מדבר על תנאי הפרישה של חברי הכנסת? מדוע חבר כנסת זכאי לפנסיה אחרי 2 קדנציות בלבד? מישהו זוכר שלאחרונה קדנציה בכנסת היא מקסימום שנתיים? זה אומר שמי שהיה חבר כנסת במשך ארבע שנים בלבד, זכאי לפנסיה שמנה, מוקפת שלל הטבות ותנאים מפליגים שרוב הציבור כלל אינו מודע להם ולבטח לא יזכה לקבל אותם גם אחרי 30 שנות עבודה מאומצת. ארבע שנים בלבד, שתי קדנציות, פלא שכולם רוצים להיות ח"כים?
ביבי קורא לשרים לקצץ בשכרם כדוגמה אישית. אהה, דוגמה אישית. דוגמה אישית זה טוב. בוא נתחיל בשר במשרד האוצר, שאפשר לקצץ לגמרי. אחר כך נעבור לשאר השרים, ואחר כך נעבור לח"כים. שמר נתניהו היקר יצליח לקצץ בשומן הזה, נוכל להתחיל לדבר על הבשר החי, שזה אנחנו. נאה דורש, נאה מקצץ.
ולצד השני של המתרס (כן, בטח), השפם והאיש מאחוריו. מה לא אמרו על עמיר פרץ, וצדקו. למי מועילה השביתה המטופשת הזו? מה עוזר לי לשבת בבית על חשבוני, מודאג מהמשכורת שלא נכנסת לבנק כי הבנק שובת (נו-רא קשה לעבודי הבנק, הם לא קיבלו בונוס ברבעון האחרון, כי הבנק הרוויח 10% פחות מהרבעון הקודם), מודאג מחשבון החשמל המתקרב (נו-רא קשה בחברת חשמל, מחיר החשמל עלה רק באחוזים בודדים, זה לא מכסה את התביעות שמוגשות נגד יו"ר ועד העובדים שלהם, ושכר הבכירים הוא בכלל בדיחה, איך אפשר להסתדר עם 60 אלף שקל בחודש), מודאג מהכספומט שהתרוקן, מתחנת הדלק הסגורה, מודאג, מודאג, מודאג. ועמיר פרץ? הוא ינקה את הרחובות לפני יום העצמאות (זה בסדר שיהיה זבל ברחוב ביום הזכרון, גם ככה לאף אחד לא אכפת), ימלא את הכספומטים, ידפוק אותנו שוב, ועוד יגיד שזה לטובתנו. זה רק אני, או שזה נשמע בדיוק כמו מה שעושה שר האוצר? ואחרי כל זה, עדיין נראה לי שיהיה יותר גרוע.
כמעט ונמחק לי בפעם השניה. הפעם הייתי שם איזה תמונה והולך לישון, הבלוג הזה מעייף אותי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
