| 7/2002
 דיסוננס קוגניטיבי ושאר ירקות
אהמ. מי שלא אהב אותי עד עכשיו צפוי לא לאהוב אותי אפילו יותר מעכשיו.במציאות זה בדרך כלל קורה. זה בסדר, אני רגיל. אקט קאז'ואל.
אני לא אוהב ילדים.
כן, באמת, ברצינות, במלוא הכנות.
לא אוהב אותם תינוקות, לא בני שנה,שנתיים,שלוש ארבע חמש וחצי. לא אוהב אותם וזהו. תינוקות לא עושים לי טוב, לא גורמים לי לחייך, בטח שלא לרצות אחד משלי. בדרך כלל מאוד להפך. במשך השנים למדתי להצניע את סטייתי החברתית מפאת העוינות שהיא מעוררת, בעיקר אצל הורים צעירים, שהחלו לצוץ בסביבתי הקרובה. לפעמים אני מזהה מבטי הבנה מאנשים מבוגרים, אבל הם ממהרים לכבות את המבט הזה לפני שאני מכריז עליהם כשותפים. למען האמת, עד היום לא מצאתי שותפים לדעתי. לא שעסקתי בחיפושים מאומצים, אבל עדיין לא קם מישהו (בטח שלא מישהי...) שאמר "ואללה, גם אני מרגיש ככה". בדרך כלל מה שקורה זה הטפות מוסר, חיוכים מרחמים, טפיחות על השכם בנוסח "חכה, כשתגדל זה יעבור לך". וגדלתי לא מעט, אני רואה את הלבן בעיניים של השלושים. ולא סטיתי מסטייתי החברתית ולו במילימטר אחד עלוב.
אני לא רוצה אחד, תודה. שיפסיקו להגיד לי "חכה עד שיהיה לך גם". אני מוותר על זה מרצון. ובניגוד לכל תומכי הילודה המוגברת, אני יכול לגבות את עמדתי בטיעונים מוצקים מאוד, אמפיריים, הגיוניים ועובדתיים.
אין לי שום רצון לשכפל את מאגר הגנים שלי. הסבירות שהמין האנושי ייכחד בשל סירובי לחלוק את הדי-אן-איי שלי (שהרי זו מטרת ההתרבות, לא?) היא נמוכה מאוד עד בלתי סבירה לחלוטין. גזע האדם ימשיך וישגשג בלעדי, זה שלא שאנחנו נמרי שלג או משהו. יש עוד הרבה.
אין לי שום רצון לרדוף אחרי זאטוטים דומים לי באופן מחשיד ברחבי גנים ציבוריים ומרפאות טיפת חלב למיניהן, לא רוצה להתעסק בקקי, לא רוצה להשמיד את יערות העד בחסות פאמפרס/טפנוקים/טיטולים ושאר קונצרנים למוצרי תינוקות, לא רוצה לחזות בזוועה המעוותת את גופה של אישה למשהו חסר צורה, מקיא ומקטר במשך תשעה חודשים, ואחר כך עוד צורח את נשמתו בחדר לידה. לא רוצה לקחת אותם לגן, לפחד שירביצו להם בבית הספר, שלא יעשנו בחטיבת הביניים, שלא יתמסטלו בתיכון ובטח שלא יקפצו [כמוני] על ג'בלאות בצבא. לא שיסעו להיזרק על איזה חוף מפוצצים באקסטות, מורחבי אישונים מגראס או מטורפים מסאן-פדרו. בקיצור לא רוצה שיעשו לי שום דבר ממה שעשיתי להורי היקרים שהביאוני עד הלום. לא הוספתי להם שנים, זה בטוח. וכמה מהדברים ברשימה הזאת עדיין לא עשיתי, ככה שגם לא אוסיף להם שנים בהמשך חיי.
הבעיה היא, כפי שהכותרת מרמזת, חוסר היכולת שלי להתבטא בנושא בפומבי. אנשים אינטליגנטיים בעליל לוקים מיידית בדיסוננס קוגניטיבי, מתפתלים, מתעוותים, מטיפים לי באקסטזה שלא היתה מביישת את ג'סי ג'קסון או מרטין לותר קינג. די כבר. אז מה אם בא לי לתת גז על הילד עם השלט של משמרות הזהב, עדיין לא עשיתי את זה, זה רק רעיון.
אח, פרקתי קצת אגרסיות. אני חוזר ומדגיש שאלו הן תחושותי הפרטיות. אני לא מטיף לשום דבר, אז אנא, ברוח הקטע הקודם, חסכו ממני את ההטפות. עם זאת, דעות שונות תתקבלנה בברכה כל עוד תנוסחנה בבהירות ובלשון נקיה.
[אין טעם לקרוא לי סוציופאט חסר רגישות ומיזנטרופ אטום. יש לי מראה בבית, תודה.]
שאו ברכה. באנזאי!
** למתקשים:
דיסוננס קוגניטיבי- מצב בו התפיסה האנושית מתנגשת עם המציאות, בו האדם בוחר לדבוק באמונותיו תוך התעלמות מאותה מציאות. במקרה הזה, אני מייצג דווקא את המציאות, שבה לא כל האנשים חושבים שתינוקות זה דבר מקסים, מה שכמובן מעורר אנטגוניזם עמוק בקרב הורים צעירים הממהרים להרחיק את עוללם ממני, או גרוע יותר, להכריח אותי להחזיק אותו ולהיווכח כמה הוא חמוד. הרך הנולד עונה בדיוק על ציפיותי ואני אפילו מרגיש איך הוא מחרבן עלי דרך הטיטול שלו.
ושוב, בנזאי!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
