| 7/2002
 סופשבוע רגוע
הרבה פעמים במשך החיים יוצא לנו להגיד משפטים כמו "זה לא היום שלי" או "הייתי צריך להישאר בבית", רוב הפעמים בדיעבד – כולם רואים את הכתובת על הקיר, אף אחד לא עושה משהו בעניין. לא חשוב כמה חזקה הרגשת הסכנה הממשמשת ובאה, רובנו מתעלמים מכל סימני האזהרה וממשיכים את שגרת היום, רק כדי לומר את אותם משפטים נדושים אחרי שנאחר לעבודה, נחליף פנצ'ר, ניתקע בפקק ונחטוף דו"ח על מהירות לקינוח, כי לא נשארנו בבית. כמה אטום יכול בן אדם להיות?
מסתבר שבמידה רבה.
כמה סימנים יכולים החיים להטיח בפרצופו של אותו בן אדם, עד שיגלגל עיניים לשמיים וישאל בלחישה סדוקה " אבל למה, למה? " ?
מסתבר שלא מעט.
ארבע שעות שינה הן מתכון בדוק לבקרים לחוצים וסהרוריים, שלא לומר איחור וודאי לעבודה והמשך יום צולע במקרה הטוב. לא חשובה הסיבה – טלוויזיה, בילוי, מחשב- אתה תמיד יודע מראש שאתה טועה, אך מתעקש לנפנף את סימני המועקה הראשונים.
בגלל זה בדיוק אתה שוכח שתוך כדי אותו עיסוק אתמול, חברה שלך אמרה משהו על בקבוק בושם שנשבר והיא לא הספיקה לנקות כמו שצריך, והעובדה שתיזכר בכך במעורפל כי הצעד הראשון שלך באותו יום אומלל יהיה היישר על שבב זכוכית יוקרתי, לא תהווה שום סימן הגיוני בעיניך. גם לא ההחלקה שתבוא בעקבות אותו חתך מדמם היישר חזרה לכיוון המיטה תוך בדיקת עמידות רגלי העץ שלה בעזרת זרת ימין בכף רגלך-שלך, הדרך הכואבת ביותר לבדוק שאתה חי, גם זה לא נחשב סימן בעיניך. במהלך ליל אמש היו לך די והותר הזדמנויות להכין את עצמך לבוקר של עבודה- אבל למה שתתקלח ותתגלח, מה אתה, ילד? אותך לא שולחים למקלחת. בגלל זה בדיוק אתה צריך לבזבז עוד עשרים דקות בבוקר, עשר מהן במים פושרים ועשר בעיצוב מחדש של פרצופך בעזרתו האדיבה של סכין גילוח מתוצרת ג'ילט. התוצאה אלגנטית הרבה פחות מניתוח פלסטי, אבל תופעות הלוואי דומות- הרבה דם, הרבה חתכים,והבעה המומה-משהו, רק שבמקרה הזה החתכים כפולים ומפוזרים אקראית בכל מקום בין הלחיים לצוואר. אה, וזה גם הולך יופי עם החבר החדש שלך- חצ'קון אימתני במצח, שללא ספק היה גורר חיזור קטלני מצד זכר קרנף לבן, אם היית, נניח, בשמורת המסאי באפריקה ולא בשפלת החוף בישראל. פה תופעה כזו תגרור מבטים חטופים לכיוון מצחך, תוך בחירת נתיב מילוט מוצלח למקרה שברוח הימים האחרונים חלק ממך יחליט לפוצץ את עצמו.
ואחרי כל זה, אתה עדיין בדרכך לעבודה, דורך על כל קלישאות הפקקים-בדיוק-כשאני מאחר, איך-כל-הרמזורים-אדומים, אבל משהו כן זז אצלך, כי אתה מנסה בכל כוחך שלא לחשוב על פנצ'רים- גם אתה מודע ליכולת הטלקינטית שיש לכולנו כשאנחנו צופים צרות ועוזרים להן להתרחש. בדרך נס אתה מגיע לעבודה בלי פנצ'ר, אבל למלא אוויר בכל זאת יצא לך.
בקפה של הבוקר אתה מכבד את נעל ימין- הזרת עדיין שולחת אותות מצוקה בכל צעד, ונוזל רותח כבר לא ישנה הרבה, נכון? אז זהו, שישנה. הרבה.
עכשיו אתה כבר מתחיל להבין, והמשפט "זה לא היום שלי" מקפץ לך בין קירות הגולגולת. לא שיש לך מה לעשות עם זה, רק בסרטים אנשים מגיעים לעבודה, אומרים "זה לא היום שלי", נוסעים הביתה, מתחפרים תחת השמיכה עם כוס תה ורואים אופרה וינפרי. במציאות מה שיקרה זה שהפנצ'ר שהזמנת יגיע, בדרך הביתה יעצור אותך שוטר, כשתעבור לבדוק דואר יחכו לך רק חשבונות (חס וחלילה שתגיע החבילה מאמאזון) ואם יהיה לך מזל, הכלב יקרע רק חלק קטן מהספה. אז מה שבאמת קורה זה שאתה מעביר את היום בהליכה שפופה (כבר הבנת שכנראה מישהו שם עצבני) וצולעת, ובסוף היום, בדרך הביתה, קורה הכל חוץ מהשוטר והפנצ'ר. אבל אל תדאג, יהיו עוד ימים כאלה.
לחיים יש דרך משונה לומר לך שאתה לא בסדר, אבל תמיד מסתבר לך שיום קודם הם ניסו לומר את זה בצורה עדינה יותר, ואתה לא הקשבת.
בברכת סופשבוע טוב ותסתכלו על הקיר- תמיד כתוב שם משהו.
נ.ב.
אני מודה ומתוודה שהקטע הזה ממוחזר. כבר כתבתי אותו במקום אחר, בזמן אחר. עם זאת, העובדה שעדיין לא הפקתי לקחים מפניני החוכמה שאני עצמי יצרתי, הביאה להכרה בעובדה שנותרתי אטום כשהייתי, ואני מפרסם את הקטע הזה שוב, בשינויים מינוריים לחלוטין.סליחה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
