יש לי משפחה. יש לי עבודה. יש לי בעל. אני קמה בבוקר בכוחות עצמי, מסוגלת לעשות הכל בעצמי, אני שלמה פיזית, אני לא חולה במחלה נוראית... אבל משהו בפנים פשוט לא שלם. אני לא יודעת אם אי פעם גם יהיה.
לפעמים שאני נתקלת בעוד כתבה בחדשות או באיזה שיתוף בפייסבוק על איזה מקרה נוראי שקרה לילד, מבוגר, להורה.. זה מטלטל אותך. זה מכניס אותך לפרופורציה. אבל תמיד במשך כל השנים האלה אמרתי שאסור לשפוט אנשים וכל אחד מתמודד עם הבעיות שלו. קטנות/גדולות אי אפשר להגיד. כל אדם בפנים עצמו. בעיה מסוימת תהיה קשה לאחד ואותה בעיה לאחר תהיה קלה.
אנו מרגישה שאני מתפרקת. אני לא יודעת למה זה ואני לא יודעת ממה זה נובע. אני לא יודעת למה כל פעם מחדש יש לי מצבי רוח הזוים ונוראים שפשוט מורידים אותי למטה.
ואז בעלי בא עם איזה איום מבחינתו שבא לו ילד והוא מת כבר למשפחה ושאני מושכת אותו כבר שנה וחצי אחרי החתונה ושאני אודיע לו מתי אני מפסיקה עם הגלולות כי אחרת זה יסתיים בינינו. ״נתתי לך מספיק זמן להתבשל״. הכי חרא בכל הסיפור הזה, שהוא בעל מושלם. הוא עובד ככ קשה ואיכשהו הוא מתפקד בבית כמו עקרת בית. הוא עדיין מצליח להיות רומנטי. הוא עדיין מצליח לעשות את כל הדברים הקטנים שבחורה אוהבת ומייחלת להם מכל גבר. ואני פשוט זכיתי בכל זה. אבל האם זאת הסיבה לעשות לו ילד? בתכלס, כן. לגמרי. אבל.. אני לא יודעת למה אני לא מרגישה שלמה.
אני רוצה להגשים את עצמי. עוד מעט 3 שנים של לימודים מתחילים. (בת 26+) איך אפשר לשלב הכל? איך אפשר להתנהל? ויותר מזה.. איך מביאים ילד שאת לא במצב של לקום מחר בבוקר ורק לדפוק לעצמך כדור בראש? בינינו, אני פחדנית. בגיל 16 עוד היו לי ביצים, אבל זה לא הצליח אז. ילדה בת 16 אתם יודעים בדרכ חושבים שרוצה תשומת לב... העניין הוא שבאמת רציתי למות. איזה קטע, 10 שנים ושום דבר לא השתנה.
יכול להיות שהאופי שלי השתנה.. תמיד עמדתי על שלי אבל השנה הזאת התחלתי יותר. השנה הזאת התחלתי פחות להראות אהבה, כדי להחזיר אליי הערכה וכבוד. השנה הזאת העפתי וסיננתי אנשים מחיי כי הם לא מעניינים וקשר לא יכול להיות חד צדדי שרק בן אדם אחד משקיע ונותן ומתקשר ושולח. אז דיי. מחקתי אנשים. כולל אחד שקורא לעצמו אבא. אבל גם זה לא השתנה מלפני 10 שנים...
בעלי אומר שדמעות לא יעזרו לי. שתירוצים ולמשוך זמן ו״לשנות תאריך״ (להפסקת הגלולות) לא יקרה שוב
איזה מצחיק שהוא קובע לי לזה דד ליין, הא? באמת שקשה לי לוותר עליו. אבל להביא ילד בשביל להישאר ביחד זה כבר מוגזם. אניייי פאקיינגגג סוחבת אותו בבטן!!!!!!!!! אני!!!!! מההה לעזאזל נסגר איתך בנאדם. כל פעם ״תירוץ״ חדש מבחינתו. זה לא תירוץ. זאת עוד עובדה למהלא עכשיו. ובתכלס, למה אני צריכה לתת כל פעם עובדה חדשה?! רוצה להגשים את עצמי, לא מרגישה בנויה לזה נפשית.
אבל כמה זמן הוא עוד יוכל לחכות?
אז בגדול, אני פשוט לא יודעת מה לעשות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
