בעמק נידח בין הרים ושדות

עומד לו בניין ובו 5 קומות

בקומה ראשונה הזקיינה מתגוררת

כל היום לילדים מהחלון היא חופרת

"נו ילד, לא משחקים בשעות המנוחה"

"נו ילדה, כאן זה לא מקום לפתוח ארוחה"

עומדים הילדים ובקשת,

משתינים בערוגות של הזקיינה הנרגשת.

בקומה השנייה יושבת השמיינה,

כל היום היא אוכלת, גורסת, בולסת,

מחכה במרפסת לכל מיני שליחים,

ישנה שמועה שאחד מהם קפץ מביתה לשיחים,

אחר כנראה נאכל ועוכל,

ואחרון במקרר למקרה חירום נשמר.

בקומה השלישית גרה נשמה טהורה,

הלא היא נשיימה, הידועה כצרה צרורה,

את בעלה הראשון מהחלון היא זרקה,

מה? היא שאלה, הוא איחר לי בדקה!

את בעלה השני עד היום לא מצאו,

מה? היא שאלה, גם ככה פניו לא הצדיקו שיראו.

בעלה השלישי עדיין לא יודע,

אבל יש מצב שהגברת לא נסיכה אלא חתיכת צפרדע...

בקומה הרביעית גרה נביילה,

היא אישה הזויה, רגועה ומשתוללת,

מצבי הרוח שלה ניתנים לספירה,

רק אם יש לך איזו חצי שעה פנויה.

האישה לא נורמלית, אבל מה לעשות,

לכולם יש את הרגע, שרוצים אותה להכות.

השמועה מספרת שאת ילדיה הקטנים,

היא כפתה באזיקונים ותלתה בסוכות כקישוטים.

בקומה החמישית היתה דירה להשכיר,

ישבו בה מדי פעם טובי המוחות בעיר,

הראשון לשבת היה חתלתול תמים למראה ובעל יכולת אדירה של ניקוי,

ובכן, תמים הוא לא היה ועל כן מהבניין קיבל צו פינוי.

השני לשבת היה מנהל.

היה לו בלוג עם כתר ושרביט, טוב, מקל,

גם הוא מכר את בכורתו, אולי לא לשווא,

ומאז לא ראינו את עקבותיו.

אז באים דיירים חדשים לבחון את הדירה הפנויה,

וכל פעם מחכה להם שם אחת ההזויות שגרות בבניין,

מיד אחורה פנה הם עושים,

ובינתיים הדירה היא לנו מגרש משחקים.