בבואי לסיים את אחת הסאגות הארוכות, הרגשיות, והמטלטלות בחיי נתקלתי בבעיה אחת קריטית: לא יכלתי לסלוח למי שפגעה בי. לא יכלתי לסלוח לה מפני שנפגעתי ממנה כמו שלא נפגעתי מעולם.

נפגעתי ממנה כל כך, נעלבתי ממש, עד לרמה שלא הייתי מסוגל להיות איתה באותו החדר. שלראות תמונה שלה הייתה מעבירה בי חלחלה.

וכל כך רציתי לסלוח לה.

רציתי לסלוח לה כדי לא להרגיש כך יותר.

כדי לא לפחד לצאת למקומות מחשש שאראה אותה.

כדי שאוכל להמשיך הלאה בחיי.

ואין זמן יותר טוב לסלוח מאשר יום־הכיפורים.

לויקיפדיה יש את זה לומר על הסליחה והצורך בה:

"סליחה הוא תהליך שכלי, רגשי או רוחני שבו חדל אדם מלחוש עלבון או כעס כנגד אדם אחר על מעשה שהוא ראה בו כפגיעה, מחלוקת או שגיאה. לחלופין, סליחה היא הפסקת הדרישה לעונש או פיצוי. [...] במצבים מסוימים הסליחה ניתנת מבלי לצפות לפיצוי כלשהו וללא תגובה כלשהי מצידו של הפוגע [...] לעתים, חלק הכרחי מתהליך הסליחה הוא הכרה כלשהי של הפוגע במעשהו, התנצלות, וייתכן אף פיצויים לנפגע, או פשוט בקשת סליחה." - ויקיפדיה העברית

במשך כמעט כל השנה האחרונה כל כך רציתי להגיד לה כמה שאני סובל, וכמה שאני פגוע. רציתי לשאול אותה מה היא חשבה לעצמה; למה היא עשתה את הדברים הפוגעים שהיא עשתה?

והנה, הגיע יום־כיפור, ובמחשבות שקדמו לו, בהן הבנתי שאני צריך לסלוח כדי להמשיך הלאה - לא יכלתי. לא יכלתי להביא את עצמי לידי סליחה. במהלך תפילת זכה (שהיא התפילה האהובה עליי בכל מחזור יום־הכיפורים), כשהגעתי לקטע הבא:

"וְלִהְיוֹת שֶׁיָּדַעְתִּי שֶׁכִּמְעַט אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ [... ו]עַל חֵטְא שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, [...] אֲפִלּוּ יוֹם הַמִּיתָה אֵין מְכַפֵּר. [...] וְהִנְנִי מוֹחֵל בִּמְחִילָה גְמוּרָה לְכָל מִי שֶׁחָטָא נֶגְדִּי. בֵּין בְּגוּפוֹ וּבֵין בְּמָמוֹנוֹ. אוֹ שֶׁדִּבֶּר עָלַי לָשׁוֹן הָרָע. וַאֲפִלּוּ הוֹצָאַת שֵׁם רָע. וְכֵן לְכָל מִי שֶׁהִזִּיק לִי בְּגוּפִי אוֹ בְּמָמוֹנִי. [... לכל אלו] אֲנִי מוֹחֵל בִּמְחִילָה גְמוּרָה וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם [בגללי]"

לא יכלתי שלא להוסיף "חוץ ממנה. לה - לא אוכל לסלוח."

וכשיצאתי בערב להסתובב ברחובות העיר, להתלהב מהשקט ומכך שאין מכוניות בכבישים, ידעתי שהסיכוי להתקל בה הוא גבוה. ואכן היא הייתה שם. ושוב, ברחתי.

אנשים שדיברו איתי על העניין שאלו אותי למה אני לא מסוגל לסלוח לה. הסברתי שזה בגלל שהיא מעולם לא ביקשה סליחה. לא הביעה שום חרטה. איך אפשר לסלוח לבנאדם שלא מביע אפילו מעט חרטה? צער? אפילו סתם מודעות לכך שהוא פגע במישהו?

אני מניח שזה היה אולי קצת טיפשי, אולי קצת תמים מצידי לצפות שבין כל הסליחות הגנריות, כל התמונות המתוייגות בפייסבוק, האסמסים ההמוניים, שאיפשהו יהיה לה זמן ואכפת לשלוח לי התנצלות.

לא ציפיתי שהיא תשלח התנצלות מפורטת עם משוב עצמי ונקודות, אבל כן לשמוע את המילה 'סליחה' או 'אני מצטערת' או 'מתנצלת' - רק שתראה שהיא יודעת שקרה משהו, משהו שפגע בי, ושהיא גרמה לכך. לקיחת אחריות מינימלית.

הציעו לי לשאול אותה למה היא לא מתנצלת. ובאמת זה משהו ששקלתי. ליצור איתה קשר, ליזום. אולי איכשהו לגרום לה להתנצל. לגרום לה להבין שיש לה על מה.

אבל אז נזכרתי שגם ככה כל תשובה שתצא לה מהפה, גם אם לא תהיה איזה שקר או סילוף שהיא המציאה, לא אוכל להאמין לה.

אז מה יהיה הטעם?

אבל איך? איך אני יכול לפטור את העניין בלי לדבר איתה? רק לה יש את התשובות שאני רוצה צריך לשמוע.

ויום־כיפור המשיך לעבור לו לאט־לאט. ישנתי 11 שעות. הספקתי לקרוא חצי ספר מאד מעניין, למרות שמידי פעם המוח שלי היה גולש לסליחה שלי. לכעס שלי כלפיה. הרעל הזה....

וחצי שעה לפני סיום הצום אמרתי לעצמי "די, זה לא יכול להמשך ככה. אני מוכרח למצוא דרך לסלוח לה."

ועשיתי את הדבר היחיד שידעתי לעשות באותו הרגע... התחלתי לדבר עם עצמי. בקול. שיחקתי עם עצמי פסיכולוג.

ותוך כדי פסיעה הלוך־ושוב בחדר שלי נזכרתי בכל מידי דברים...

"לכעוס פרושו להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים" - עממי

והרי את זה אמרתי לעצמי מההתחלה. לא יכלתי לכעוס עליה בגלל הטיפשות שלה - החלק החלש שלה.

היה ברור לכל (וגם לי התברר רק בדיעבד) שיש לה חסם ריגשי. ואני לא יכול לכעוס עליה שהיא לא עמדה בדרישות הגבוהות שלי.. לא יותר משאני יכול לכעוס על תתרן על כך שהוא לא מריח גז.

והמשכתי...

"[חשוב לזכור] שכולנו עושים את המיטב שאנחנו יכולים בהתחשב בכלי העבודה והמשאבים שיש לנו, והנסיבות והמצבים שאנחנו חווים" - מייק רובינס

וגם את זה כבר ידעתי. הלא כבר לפני שנים שמעתי את הציטטה הזו במדויק, והייתי בעבר חוזר עליה כמין מנטרה:

אף אחד לא מתכוון להרע לאף אחד. אנשים לא קמים בבוקר, ומחליטים בלי שום סיבה להרוס למישהו את החיים; אנשים עושים את הטוב ביותר שהם יכולים, בהתחשב בנסיבות. רק שלפעמים הנסיבות כוללות את חוסר ההבנה של אנשים. לפעמים, כמו שציינתי בנקודה הראשונה, אנשים לא מודעים לחולשות שלהם. או שאין להם את הכלים להתמודד עם הדברים הפשוטים והקטנים ביותר.

1. המציאות, כפי שכל אדם חווה אותה, קיימת (למיטב ידיעתו) בתוך ראשו בלבד.

2. אנו בוחרים כיצד לחוות את המציאות.

וכך פטרתי את הצורך לדבר איתה.

היא גורם חיצוני. ואין שום דרך בה גורם או מקור חיצוני יכולים להשפיע עליי שאני לא יכול לעשות לבד.

אז פצחתי בדיאלוג. שאלתי את עצמי מה היא הייתה אומרת לו הייתי שואל אותה "למה לא התנצלת? למה לא ביקשת סליחה? חסרתי לך בכלל? למה עשית את מה שעשית? את יודעת בכלל כמה פגעת בי?"

ואז... שתיקה. לא ידעתי מה היא הייתה עונה. לא ידעתי אפילו מה התשובות שהייתי רוצה לשמוע, וודאי לא אלו שהייתי צריך.

ואז... אז הגיע החלק הכי קשה.

לפעמים דברים לא מסתדרים - וזה בסדר.

בהתחלה לא אמרתי את זה בקול (להזכירכם, הכל עד כאן נאמר בקול, תוך פסיעה בחדר שלי). פחדתי. הבנתי מה תהיה המשמעות של להבין את האמירה הזו.

לפעמים דברים לא מסתדרים - וזה בסדר.

יצא לי לצאת עם בחורות (לא הרבה) שעל הנייר היינו מתאימים אחד לשניה. השיחות שלנו היו יכולות להמשך שעות. תחומי העניין, ההבנה, השריטות הקטנות, הכל היה על פניו מושלם. אבל זה פשוט לא היה זה מבחינתי. והייתי צריך לחתוך. וזה לא היה נעים, וזה לא היה כיף, ביחוד כשהצד השני של המשוואה הייתה מאד מאד בקטע שלי, וזה כן היה זה מבחינתה. אבל עשיתי את מה שהיה צריך לעשות, כי לפעמים כדי לא לפגוע במישהו, צריך לפגוע בו.

ואולי זה מה שקרה איתה? אולי היא באמת רצתה. והיא באמת ניסתה. ובאמת חשבה על העתיד, והיא באמת חשבה שאני מושך, וחמוד, וכל זה... אבל בסופו של דבר, בשורה התחתונה, אחרי כמעט חודש, היא הבינה שזה לא זה. הזה הזה - הוא פשוט היה לא שם בשבילה.

אולי זה מה שקרה, והנסיבות המצערות היו שהייתי מאוהב בה במשך 3 השנים שקדמו לכך. אולי. בהחלט יכול להיות.

וכשהבנתי את זה, כאילו חלון קטן נפתח בתוכי.

והבנתי.

וסוף־סוף - סלחתי.

ביום שישי הקרוב ישנה מסיבה שחברים שלי מארגנים, סתם ככה, כדי לחגוג את סוף הקיץ, והיא אמורה להגיע לאותה מסיבה. ועל־אף־זאת, אני תכננתי להגיע למסיבה, ו-"להסתכן" בהתקלות בה.

ואם המסיבה תעבור על מקומה בשלום, ואני אשרוד ואצא מהצד השני של המאורע הזה חזק יותר,

אולי אני אשלח לה הודעה בפייסבוק...

"סליחה אם פגעתי בך שלא ביודעין."

ואמשיך הלאה בחיי...