אז במסגרת תחילת לימודי בדרום הארץ, נוצר הצורך לעבור לדרומה. למצוא דירה, להעביר אליה את כל הדברים שלי, ולהתחיל לגור בה במשך כמה שנים.

ואני מת לעבור כבר.

למה? מה רע לי פה בבית שאני כל כך רוצה לעבור לעיר אחרת - שאין לי מה לחפש בה בכלל?

האנשים נמאסו עליי.

האנשים שפעם היו חברים שלי, והיום הם סתם מבריזנים כפיתיים. או שהתחברו לאנשים שאני לא סובל דרך תחביבים שאני סובל עוד פחות.

אני רוצה התחלה חדשה.

התחלה בלי אנשים שאיכזבו אותי כל כך הרבה.

בלי אנשים שאני לא סובל.

אנשים שאני שונא.

אנשים שפגעו בי.

אנשים שאני מעדיף להשאר בבית מאשר להסתכן בהתקלות איתם.

בלי בחורות מטורפות שרוצות אותי (חי או מת).

בלי בחורות מטורפות לא פחות שאני רציתי - ולא הלך משלל סיבות.

הת-ח-לה  ח-ד-שה!

למשל,

לכבוד עזיבתי את העיר שבה גדלתי, אני מארגן מסיבת פרידה קטנה. לא משהו גדול, קצת גריל, קצת בירות, והזמנתי רק את חברי הטובים ביותר.

וגם שם - אכזבות.

אחד מחברי הטובים ביותר אומר שהוא יגיע, אבל הוא לא יודע אם הוא יוכל להשאר הרבה, כי הוא עייף. הוא אומר לי את זה היום. המסיבה בעוד שבוע.

וזאת מגמה - נראה שההתמעפנות הזו (ההפיכה למעפנים) רק גדלה... זה קורה לאט, ככה שלא ממש שמתי לב בתחילה. אבל אז פתאום גיליתי שמרבית מהאנשים שהחשבתי לחברי הטובים ביותר הם מעפנים.

לא יוצאים.

לא נהנים.

לא מגיעים לשום מקום אליו הם הוזמנו.

לא מזמינים בעצם אף אחד לשום דבר.

ואז אני נהיה קצת מגעיל אליהם, ואני מרגיש רע בקשר לזה... למה? למה לי להרגיש רע כשאני בחברות חלולה?

לפחות כשאני אהיה בדירה החדשה אני אדע שאין לי מה לעשות.

אני לא אחשוב לעצמי "יש לי פה 30 חברים שאני יכול להתקשר אליהם לעשות משהו, אבל אף אחד מהם לא רוצה לעשות כלום".

אני אוכל לא לעשות כלום בלי להרגיש רע שאני מבזבז פוטנציאל של חיי חברה פורים.

אוכל לראות סדרות, ולחזור לרוץ קצת יותר, ולאונן, ולהתאמן על הבישולים הקלים שלי. אולי לחזור לבנות דברים... אולי.

בלי להרגיש רע.

ואולי, כולי תקווה, שעם הזמן, גם שם יהיו לי חיי חברה חדשים, טריים, ונחמדים יותר.

כששואלים אותי "אבל אתה תחזור להורים כל סופ"ש, נכון?" אני לא יודע מה לענות.

יש כאן, בעיר שבה גדלתי, אולי 10 אנשים שאני באמת אתגעגע אליהם. אבל גם הם מעפנים...

ואולי עדיף לתת לזיכרון שלי מהם להפוך לנוסטלגי, מאשר להזכר כל פעם מחדש כמה שהם מעפנים.