לבד פה.

אני סנוב, ואני אליטיסט, ואיפה זה משאיר אותי? לבד. לבד ועם הזין ביד (לפעמים מילולית).

אבל מה לעשות שאנשים משעממים אותי בקלות?

שאני מסוגל להחליט נורא מהר אם מישהו הוא לא לטעמי?

לפעמים אני מדבר עם מישהו, עם המון תחומי עניין משותפים, והעיניים שלי דולקות. ואני מרגיש את הכתפיים שלי נהיות קלות יותר, והעומס - העול - של הבדידות נהיה קל יותר לשאת. ואז הוא פתאום שואל שאלה, אומר אימרה, או מציין דעה שלו בעניין כלשהו, ואני מבין שאני מדבר עם מישהו שהקצה העליון שלו רק נושק לקצה התחתון שלי (במקרה הטוב)... וישר צונחות לי הכתפיים שוב.

לפעמים אני מדבר עם מישהי, מישהי חמודה, ונאה, עם המון תחומי עניין משותפים, והעיניים שלי דולקות. ואני מרגיש את הכתפיים כמעט מושכות אותי מעל לפני כדור הארץ. ואני מדמיין לעצמי לילות בהן לא אלך לישון לבד. וחיבוקים. לא סקס - חיבוקים... כי זה מה שאני רוצה עכשיו. כרגע. בשלב הזה של החיים שלי.

חיבוק.

החיבוק האחרון שקיבלתי היה מ-מ', הלוא הוא חבררי הטוב ביותר.

זה היה לפני כמעט 10 חודשים. הייתי שבר כלי, והוא נסע אליי באמצע הלילה, הביא לי גלידה ונתק לי חיבוק בזמן שבכיתי לו על הכתף. לא מטאפורית, אלא באמת. דמעות, והכל.

ומאז? כלום...

מ' נסע להעביר שנה בניו-יורק.

ואני?

אני נותרתי פה. עם כל החברים-לשעבר שלי. אנשים שאולי ניתקו איתי קשר כי פשוט לא מעניין אף אחד לשמוע איתי על קשר. ואולי כי פשוט לא עניין אותי לשמור איתם על קשר.

ושוב, לבד.

גאד.

פאקינג.

דאמט.

ואני רק רוצה לברוח לדרום כבר, אבל מי מבטיח לי שאני אותיר את כל הבעיות מאחור?

כי בסופו של דבר, גם אם אני לא אחזור לפה כמעט אף פעם, וגם אם אני אנתק קשר עם כולם, ואני אמצא אנשים חדשים... האדם היחיד שאני לא יכול להותיר מאוחר, הוא... אני.

פאק.

זה כנראה נכון... כי המעטים שמצאתי שעמדו בסטנדרטים הנורא ספציפיים שלי... הם אינם.

ואני? אני סנוב, ואני אליטיסט. ולבד. לבד, ועם הזין ביד.