ד"ר מתיל היה סטודנט שנה א'. האוניברסיטה בה למד הייתה רחוקה מעיר הולדתו מרחק רב, וביקור בבית הוריו דרש נסיעה של שבועות בדרכים (או שעתיים - איפשהו באמצע). הייתה זו אחת הסיבות בה מחר ללמוד באותו מוסד לימודים, כדי שלא יהיה מוסח מחבריו הישנים ומדרישות הוריו, וכדי שיוכל לשקוע כולו בלימודים וסוף סוף להצליח במשהו ללא תירוצים.

ובאמת, כל מה שעניין את ד"ר מתיל בימים היו הלימודים. הסיבה לזאת הייתה ברורה: אחרי שנים שבהם לא מצא ד"ר מתיל תחביב מלבד רישום ביומניו, הוא סוף סוף מצא תחום בו הוא היה מוצלח ורם מעלה - לימודים אקדמיים. אך מכיוון שכל מה שעניין אותו הוא רק להכנס לשיעור הבא, לא לאחר לתרגול, לקרוא את כל המאמרים ולפתור את כל התרגילים, ימיו ניחנו בבדידות קלה, והוא עשה רושם של אדם יבש, עייף, אדיש ומתנשא.

הוא אמנם היה מוקף באנשים, אך אפילו בהפסקות שטופות השמש היה מוצא את עצמו שותק יותר מאשר מדבר, ונראה שחלקו בקבוצת חבריו היה לעמוד בצד ולומר לאנשים מתי נגמרת ההפסקה. כן, בודד ביותר הרגיש ד"ר מתיל בכל אותם ימים.

מיסטר הייד היה אף הוא סטודנא בשנה א' שבחר במוסד לימודים רחוק מבית הוריו, וגם עבורו המרחק היווה סיבה לאותה בחירה. מיסטר הייד העדיף לעבור לעיר אחרת כדי לברוח מהכבלים שהרגיש שננעלו על רגליו - אלו שלא אפשרו לו לצמוח כבנאדם, שלא אפשרו לנסוק ולעוף, להכיר אנשים חדשים ובאמת להרגיש חופשי ומאושר.

מיסטר הייד היה נעדר מהלימודים לרוב, ורבים שהיו נתקלים בו בערבים לא זיהו אותו בכלל. הלימודים לא עניינו אותו יותר מידי, וכל שהוא רצה לעשות זה לצאת לפאבים, ולהפגש עם אנשים - העיקר לצאת מהבית ולפתח חיי חברה.

מיסטר הייד היה מוקף באנשים, והם נהנו מחברתו מאד. הוא היה מצחיק, שנון, בעל ביטחון עצמי ניכר, והיה תמיד שמח לארגן יציאה, אך הוא ידע גם להיות רציני ולנהל שיחה ארוכה ורצינית על נושאים מעניינים ועמוקים (החל מבאטמן, וכלה ביחסי הכוחות בין המערכת הפוליטית לזו הדתית בארצו הקטנה). חברים שעיר הולדתו שבואו לבקר אותו אמרו עליו שהוא נראה מאושר כפי שלא ראו אותו מעולה, וכי כנראה שהמעבר באמת פתח אצלו משהו חדש.

וכך הם חיו להם: ד"ר מתיל היה סטודנט שקדן ביום, ואילו מיסטר הייד היה עכבר פאבים מסור בלילות.

הכל היה נראה תקין ונורמלי בשני אנשים אלו, אנשים כל כך שונים זה מזה - הן במטרות והן באמצעים - שתמיד היה נורא נורא מפתיע לגלות שהם מאכלסים את אותו הגוף.

המלחמה המתמדת ביניהם הייתה מעיקה על שניהם, כשכל אחד מהם רוצה לקדם את עצמו: התקדמות מקצועית/אקדמית מחד, והתקדמות חברתית מאידך.

וזהו למעשה המקרה המוזר של ד"ר מתיל(פנידאט) ומיסטר הייד(רוקסיתאן) כפי שחוויתיו על בשרי.

הרעיון המשעשע הזה אודות הדיסוננס שבו אני חיי ביום יום צץ בראשי באחד מהערבים שבהם גילמתי את מיסטר הייד - טרנספומציה שאני מסוגל לבצע רק אחרי צריכה לא מבוטלת של בירה (כי מסתבר שלא מספיק להתרחק 100 מילין מהבית, אלא צריך גם לערב אלכוהול) - פתאום הבנתי שהחברים שלי מהלימודים וודאי חושבים שאני מטורף!

מצד אחד, בלימודים אני מאד שקט, ורציני, ומרוכז, תופעות ידועות של צריכת ריטלין, ואילו בערב אני רועש, חיי, ונעים לסובבים אותי...

אני מוכרח למצוא איזשהו איזון... אי אפשר להיות הכל, אבל מה יותר חשוב?

מה אני ארצה לזכור בעוד 60 שנה?

מה המטרה פה בכלל? האם באתי ללמוד כדי להמקצע? או כדי להשכיל? והאם התשובה לשאלה הזו צריכה לשנות את היחס שלי ללימודים?

איזון...