חם לי.

חם לי באוזניים.

אני כל היום יושב פה ומתעקש שלא להדליק את המזגן.

אני תוהה לפעמים מה חסר לי. מה חסר לי בחיים. למה אני לא שמח יותר ממה שאני עכשיו. אולי אני הכי שמח שאני יכול להיות? אולי זה הכי שמח שאפשר להיות, ואני פשוט מנסה לשאוף גבוהה יותר... כמו אדם שעומד על פסגת האוורסט ונשבע שהוא יטפס על ההר הגבוה בעולם.

אבל לא נראה לי.

אני מסתכל סביבי ואני רואה אנשים שנראים שמחים יותר.

מצד שני, יתכן והם מסתכלים עליי וחושבים שאני שמח יותר ממה שאני מרגיש שאני.. אחרי הכל, כמו שאני טורח לציין שוב ושוב ושוב, אני לא מסתובב עם פרצוץ חמוץ כל הזמן, ובאופן כללי אני אדם חייכני...

אני אולי מבין למה הרושם שנוצר פה הוא של אדם עצמו, אבל למה הרושם שנוצר אצלי אודות עצמי הוא כזה?

אולי אני מרגיש בודד.

כלומר, אני מוקף בחברים... אני אדם חברותי ומצחיק בסה"כ, ואני מרגיש שאנשים נהנים לדבר איתי, ומעריכים את חברתי... אבל כל אותם אנשים - הם לא חשופים למה שהולך פה. כלומר, אני לא מרגיש שאני מסוגל להפתח אליהם ולשתף אותם בדברים העצובים שבי.

לפעמים כשמישהו שואל אותי מה שלומי, אני משחרר משהו כמו "חרא," מחייך, "אבל זה הרי לא משהו חדש," ואז צוחק קצת ומקווה שהם לא ישאלו עוד שאלות. ואולי מקווה שהם כן.

אני מחפש אנשים שיכירו אותי כמו שאתם מכירים אותי...

אבל אולי לא באמת. כי בכל פעם שמישהו מפה פונה אליי, אני מוצא את עצמי נסוג, נרתע בפניהם (המילה שאני רוצה להשתמש בה היא recoil, אבל אני לא מוצא תרגום טוב שלה בעברית). אנשים פה, שמכירים את הדבר הזה שמתחת לעור שאני מסתובב איתו כל היום, שנהנים גם לדבר איתי, ולא מוצאים את זה דוחה, או מפריע שאני לפעמים נהיה מאד עצוב... ואני משום מה מסרב להם.

קרה משהו. אני בוכה.

אין טעם לשמור את הפוסט הזה כטיוטא... אני אף פעם לא מסיים פוסטים שהם בטיוטא.