הוא יושב בפינה של החדר.

לבד.

מדבר לעצמו. בעיקר שטויות.

מנופף באצבע שלו לעברי.

צועק עליי, בזמן שנטיפי רוק עפים מהפה שלו.

הוא אומר שאני לא כזה להיט כמו שאני חושב שאני (מי משתמש במילה הזאת "להיט"?).

ואני עובר קטגוריה קטגוריה, ומנתח את כל הדברים הטובים שאני חושב על עצמי, שאני חושב שקורים לי, והוא מסביר לי למה הם לא טובים. למה הם זמניים. ואיך אני תמיד אחזור ואפול לאותו מקום כמו תמיד.

אני יודע שהוא טועה.

הוא יושב על הרצפה. אני עומד מולו, ואני מרחם עליו. אולי הוא מקנא? אולי הוא סתם מטורף... אבל בשלב מסויים השטויות שהוא אומר כל כך מופרכות שאני לא יכול שלא לבהות בו, להסתכל לו בעיניים, ופשוט לצחוק.

לצחוק בקול רם.

על הטירוף הקל שלו.

על התפישה המעוותת ושלילית של המציאות.

ואני צוחק, ואני צוחק, והוא שותק לרגע, נבוך. הוא נתפס מערומיו.

ואני צוחק.

וצוחק...

וצוחק....

"הו מוח," אני ממשיך לצחוק, "מאיפה אתה מביא את השטויות האלה?".