אני בבית זר, עם תקרות גבוהים. גבוהים מידי. לא ברור לי של מי הבית הזה, או מה בדיוק אני עושה שם, אבל אני שומע שמתקיימת מסיבה כלשהי בקומה שמתחתי (כנראה שאני בקומה העליונה).

חבר שלי, י', עולה במדרגות וצועק לי משהו.

אני לא ממש שומע אותו מעל לשאון המסיבה.

פתאום אני מרגיש לא טוב. בחילה.

אני רץ לשירותים ומקיא מרה שחורה לתוך הכיור. מקיא ומקיא ומקיא.

כשאני מסתכל במראה, משהו נראה לי מוזר. אני חוזר להעיף מבט על תוך מה שהקאתי, ואני מבין זאת לא מרה שחורה, אלא עכבישים קטנטנים - רבבות אלפים של עכבישים, ופתאום אני מרגיש אותם בפה שלי.

אני נתקף בהלה.

פאניקה.

איש לא ידוע או מוכר עומד במסדרון. אולי אומר לי משהו בלי להזיז את הפה שלו. אני מפחד.

חם לי, ואני מפחד.

אני מרגיש שאני רץ, או לפחות מנסה לרוץ..

פתאום אני מבין: "היי, רגע, זה חלום!"

פתאום הבית הלא מוכר נראה קצת יותר מוכר זה הבית של סבתא שלי.

"כן, אם זה חלום, זה אומר שאני יכול לשלוט פה בהכל... ואני אפילו יכול ללכת להגיד שלום לסבא שלי!"

אבל אני לא מצליח.

לא מצליח להעביר את השליטה בחלום שלי לידי... נראה שתת-המודע שלי לא מרפה מהמושכות.

אני רק נלחץ יותר.

התקרות בבית פתאום נראים גבוהים יותר, והאדם הלא מזוהה הזה נראה מאיים יותר.

אני לא מצליח להתעורר...

אני לא מצליח להתעורר....

אני לא מצליח...

גם בחלום, סבא אינו.

יום כיפור הוא תמיד יום מעניין עבורי.

בתור אתאיסט מוחלט, אני עדיין פעמים רבות מוצא את עצמי בתד המסורתי שלי מנהגים, ממלא חללים דתיים במשמעות שאני אורג לעצמי כמעט יש-מאין.

גם השנה צמתי (ולמעשה הקפדתי על חמשת העינויים הנהוגים בחג).

למה?

ובכן, כבר כתבתי על כך פוסט בנושא בשנה שעברה, ואני שמח לומר שבקריאה חוזרת דעתי בעניין לא השתנתה בהרבה (ואפילו מצאתי צידוקין ותימוכין לרעיונותי במספר קורסים בפיסכולוגיה שלמדתי השנה), אז אתם מוזמנים להציץ שם.