אני יושב פה כבר קרוב לרבע שעה. רק מנסה לבחור כותרת לקטע הזה.

כל שניה מחליף.

אולי באנגלית הפעם? לא, עברית זה טוב.

על מה הפוסט הזה בכלל?

על מה באמת...

[עריכה: חרא פוסט]

לפעמים, בלילה, כשמאוחר מספיק ואין מה לעשות, וכולם כבר הלכו לישון, והמיטה קוראת לי לבוא אליה אז, לפעמים, אני נהיה קצת שקט.

אולי רק רעש הרגל שמרעיד את הכסא, ואצבעות שמתקתקות על המקלדת.

פתאום הראש מוטה הצידה, העיניים בוהות בחלל הריק, הגבות נשמטות כלפי מטה, השפתיים קמוצות טיפה..

שקט.

דממה.

ואז, השקט הזה - הוואקום הזה שפתאום קיים - פתאום מתמלא כמו בנחיל דבורים. במחשבות. כל מיני מחשבות. אבל בעיקר, ובדר"כ סוג מסויים של מחשבות: מחשבות של חבלה עצמית.

לא פגיעה עצמית - ממש לא, אלא מחשבות שכאילו נשלחו מהיכנשהו על מנת לחבל בי, ובהצלחות הקטנות (והגדולות, אם יש) שהצלחתי לנכס לעצמי.

מחשבות שמסבירות לי למה, בניגוד למה שאולי נדמה לי, לא הכל בסדר.

והן יורדות לפרטי פרטים. הו, כן.

בניגוד למחשבות אחרות, המחשבות האלו לא צועקות. הן לא צורמות לי באוזן.

לא, הן לוחשות.

הן נעימות.

הן כאילו באות להזהיר. כאילו באות לנחם. להכין אותי לעתיד הקרוב בו כל הדברים הטובים יתבטלו, או עתיד בו כל הדברים הרעים יחמירו - או סתם יתמידו.

מחשבות כל כך עדינות ומלטפות... כמו שירתן של סירנות.. ואני, כמו רב חובל, מתקשה לאטום את אוזניי לשיר העדין והמלטף, ומכוון את הספינה שלי כלפי שרטונים...

ואז אני נהיה קצת עצוב.

קצת דרמתי.

מתחיל לדבר בחידות וצפנים.

אבל בעיקר אני יושב, ואני עצוב. אבל רק קצת.

בשבילי זאת כמו סיגריה אחרי יום ארוך - גם אם היום לא היה ארוך במיוחד.

זה מרגיע אותי.

אולי זה קצת נותן למוח מרפה מהמאמץ המינימלי אך התמידי של לא-לחבל-בעצמי. אולי.

שלא תבינו לא נכון,

כמו כל דבר, אני יודע שיותר מידי מזה אינו דבר טוב - ואני תמיד יודע מתי הגיע הזמן ללכת לישון.

ללכת לישון ולקום בבוקר לעוד יום רגיל לחלוטין. בדר"כ יום שלא יסתיים באותה צורה.

אבל לפעמים, בלילה, כשמאוחר מספיק ואין מה לעשות, וכולם כבר הלכו לישון, אני נהיה קצת שקט, והסירנות באות.