אם יש משהו שאני שונא, זה אנשים שהם כפויי טובה.

אנשים שלא מעריכים שבאים לקראתם.

אנשים שלא מעריכים את מה שאחרים עושים בשבילם.

אנשים שלוקחים מחוות של חיבה, או של חברות, כמובנים מאליהם.

שונא את זה.

זה מרתיח לי את הדם.

אנשים שמתנהגים כאילו הכל מגיע להם; כאילו שהם פשוט זכאים לכל הדברים הטובים שאחרים עושים למענם.

אני רואה את אח שלי עושה את זה כל הזמן.

או אנשים מהלימודים (כתבתי על כך פוסט בעבר).

וזה מכעיס אותי.

תמיד מסתכל על האנשים האלה, תוהה לי מי הם חושבים שהם בכלל.

איך הם מעזים להתנהג ככה.

מניד את ראשי לשלילה.

מרכין ראש בבוז.

אלו מהאנשים הגרועים ביותר.

אלו שדווקא כן יודעים מה יש להם, אבל לא מעריכים את זה. לא מבינים שזה לא פשוט "מגיע" להם. שהם לא "הרוויחו" את זה ביושר. אלא מישהו אחר עושה למענם משהו. מישהו אחר השקיע. היה "לארג'" איתם.

בושה וחרפה האנשים האלה.

והנה,

היום גיליתי שאני כזה.

שגרמתי לדובשנית שלי להרגיש בדיוק ככה. להרגיש כאילו אני לא מעריך אותה. כאילו אני לא מעריך את מה שהיא עושה בשבילי. אולי אפילו גרמתי לה להרגיש שאני לא מעריך את מי שהיא בשבילי.

אני מגעיל את עצמי.

אני מרגיש פשוט רע.

רע.

זאת אפילו לא הייתה מריבה.

הרגשתי שמשהו לא בסדר, שאלתי מה, והיא פשוט אמרה לי.

לא יכלתי להגן על עצמי. לא היה לי שום תירוץ. כי זה פשוט היה נכון. כל מילה שהיא אמרה הייתה אמת לאמיתה.

הרגשתי כמו... לא, אני מרגיש כמו חלאה.

זאת לא פעם ראשונה שעשיתי משהו לא בסדר בקשר שלנו. במערכת היחסים שלנו.

אבל בכל פעם שהיה בנינו קונפליקט כלשהו, הרגשתי תמיד כאילו זה חיזק אותנו.

כאילו שאנחנו חשפנו חולשה כלשהי ביסודות, וחיזקנו אותה.

וגם אם צעקנו, או בכינו, או אני לא יודע מה... תמיד הרגשתי טוב אחרי זה.

תמיד.

כי כל ניצוץ כזה, כל חיכוך כזה, הרגיש לי כמו צעד נוסף קדימה.

כל פעם שנינו השתנינו קצת בעקבות משהו כזה.

נהיינו כל פעם קצת יותר ויותר סבוכים זה בזו, קצת יותר ויותר תלויים זה בזו.

אבל הפעם?

הפעם אני פשוט מרגיש רע.

מכירים את זה שהדבר הכי גרוע שהורה יכול להגיד זה "אני לא כועס; אני מאוכזב"?

ככה זה מרגיש לי.

אכזבתי אותה.

פגעתי בה.

גרמתי לה להרגיש נורא.

אני מגעיל את עצמי.

כל כך שונא אחרים שעושים את זה.

והנה אני... בדיוק באותו מצב.

איכסה.

פויה.

גועל נפש.

איך יכלתי לעשות את זה?

איך יכלתי... לעשות לה את זה?

איך..?

אין לי מסקנה חותכת.

אין לי תובנה חדשה.

אני פשוט מרגיש כל כך רע.

בא לי ללכת לבהות בעצמי במראה. לשאול את עצמי מי אני חושב שאני בכלל.

איך אני מעז להתנהג ככה.

להניד את ראשי לשלילה.

ולהרכין בבוז. ובבושה.