אתה טיפש.
אתה כל כך כל כך טיפש.
מישהי אוהבת אותך. אוהבת באמת ואתה הולך ובוגד באמון שלה ו-
לא.
זה לא למה אתה טיפש.
אתה טיפש כי אתה אוהב מישהי. אוהב אותה באמת, ואתה בגדת באמון שלה.
זו האמת.
זו האמת בצורתה הפשוטה ביותר.
לא.
גם זו לא האמת.
האמת היא שאני טיפש כי אני אוהב מישהי, באמת. ופגעתי בה. פגעתי בה כל כך. פגעתי בה כל כך, ואני רק יכול להתפלל ולקוות שלא הרסתי את זה. שהיא לא תזרוק אותי. שהיא לא תעיף אותי מכל המדרגות שמהן כנראה מגיע לי שיעיפו אותי.
כי שיקרתי.
וסילפתי.
והסתרתי.
ולמה שאני אעשה את הדברים האלה, אתם שואלים?
האם זה כי ניסיתי להסתיר את עקבותיי?
האם לא הייתי נאמן לה?
לא.
עשיתי את כל זה כי לא רציתי שנריב.
או כי לא רציתי שהיא תכעס עליי.
טיפש, הא?
לפני מעל לשנה סגרתי את הבלוג.
העברתי אותו לטיוטות ורק חזרתי לכתוב כאן פעם בכמה חודשים.
כשקוראים שאלו אותי למה החלטתי לעשות את זה אמרתי:
”הפונקציה שהבלוג הזה מילא השתנתה. הוא התחיל בתור הפינה הקטנה והאישית שלי שבה אין לי פילטרים. עכשיו שאני חולק את חיי עם מישהי, מישהי שקראה וקוראת כאן, האופן שבו הבלוג הזה נכתב ונבנה ונוהל במהלך השנים לא התאים יותר למסגרת הזאת.
לא בגלל שאני לא רוצה לשתף אותה בדברים שחשבתי ושאני חושב. אלא בגלל שלא כך אני רוצה לשתף אותה בדברים האלה. יש לא רק זמן ומקום לכל עניין, אלא יש גם אופן. והצעד הזה נועד להחזיר את האופן לשליטתי.“ [ההדגשה לא במקור]
רק עכשיו כשאני קורא את זה אני מבין כמה שזה לא בסדר.
כלומר, אני עדיין חושב שמערכת יחסים של בן־–בת־זוג הוא שונה ממערכת יחסים בין כותב–קוראת, ושהאופן שבו דברים מוצגים בסביבה אחת הוא לא בהכרח מתאים להצגה במסגרת אחרת,
אבל עכשיו שאני קורא את זה אני מבין שאולי לא הייתי לגמרי כֵן עם עצמי.
אולי השבתתי את הבלוג כי פשוט רציתי שהיא לא תדע דברים.
דברים שאני מתבייש בהם.
דברים שהיו מכעיסים אותה.
אני לא יודע לומר אם התגובה שלה כשהיא נפגעת ממני או כשהיא כועסת עליי היא לא מידתית בצורה אובייקטיבית,
אבל לפחות מבחינה סובייקטיבית קשה לי מאד להתמודד עם זה.
קשה לי להתמודד עם זה שכועסים עליי או שפגועים ממני.
אין לי בעיה שאנשים לא יחבבו אותי. או שלאנשים לא יהיה אכפת ממני,
אבל אני לא מסוגל להתמודד עם להיות אחראי לרגשות שליליים אדם אחר.
אני לא מסוגל.
האם זה הופך אותי לחלש אופי?
בפירוש – כן.
אז אני עושה פרצופים חמודים שאני יודע שהיא תאהב.
כי אז היא צוחקת.
וכשהיא צוחקת, אז אני יודע שהכל בסדר.
באופן כללי אני אדם ציני ומצחיק שכזה, ואולי יש משהו בזה שאומרים שזה מנגנון הגנה כלשהו.
אבל לא על זה באתי לדבר.
אז אני עושה פרצוף חמוד.
או מספר בדיחה כדי לשכך את הכעס. או העצב. או אכזבה.
וזה בהחלט לא בסדר.
זו התנהגות מגננית לחלוטין.
אבל לפחות זו תגובה.
לפעמים, העדפתי להמנע מסיטואציה כזו לחלוטין. ומה עשיתי? שיקרתי.
זה אפילו לא משנה על מה שיקרתי. כמה קטן או כמה גדול היה השקר-
העובדה היא ששיקרתי. שיקרתי לאהובה שלי. לבת הזוג שלי. לאדם המשמעותי ביותר בחיי.
למה?
כדי להמנע ממצב לא נעים.
לא לברוח. ממש להמנע.
וקשה להפסיק להמנע ממשהו ברגע שלומדים שזה עובד (יצא לי קצת פסיכולוג).
ככה התמודדתי עם החרדות שלי. עם הבעיה שאני לא מסוגל, כנראה, להכיל רגשות שליליים של אחרים כלפיי.
כי אני לא רוצה לדבר על הדברים האלה.
כי אני לא רוצה שהיא תהיה מאוכזבת ממני. או תרגיש כלפי כל דבר רע אחר.
זה אולי נשמע כמו תירוץ לא מוצלח – וזה באמת מה שהוא, תירוץ. אבל אחד לא מוצלח.
כלומר, זה נכון לחלוטין. אבל זה בשום צורה לא מצדיק את מה שעשיתי.
אין, לא הייתה, ולא תהיה לי אף פעם הזכות לנסות לתמרן את עצמי סביבה.
זה לא מגיע לה.
זה לא מגיע לה שחבר שלה, שהיא בטחה בו, ישקר לה. או יסתיר ממנה את האמת. או שום דבר אחר שלא מגיע לאדם שמגיע לו לא פחות מ־100% מהכבוד הראוי לו.
ועכשיו אני רוצה שדברים ישתנו.
אני רוצה שהם ישתנו לפני שיהיה מאוחר מידי....
כשהייתה קטן הייתי משקר להורים שלי המון.
הייתי מהילדים האלה.
עד היום אמא שלי שואלת אותי על דברים שעשיתי ”תגיד, גם אז שיקרת? כי איתך, אי אפשר היה תמיד לדעת.“
והיא צודקת כמובן.
ואני מרגיש כל כך רע על זה שהעברתי את ההורים שלי בגהנום שהעברתי אותם.
אבל בסופו של דבר, הם הורים שלי.
והם לא יפסיקו להיות הורים שלי אף פעם.
זה לא הופך את זה ששיקרתי לבסדר,
אבל זה נסלח. בעיקר מחוסר ברירה.
אבל איתה?
הקשר בינינו הוא וולנטרי לחלוטין.
אז בנוסף לזה שזה לא בסדר ששיקרתי לה, זה גם אומר שזה לא נסלח באופן אוטומטי.
כי האמת היא שהיא יכולה לקום וללכת.
היא יכולה, לו היא תרצה, לנתק איתי מגע.
להפרד ממני.
לזרוק אותי.
ואני לא אוכל להגיד, אף לא לרגע, שזה לא הגיע לי.
כי זה מגיע לי.
זה לגמרי מגיע לי.
על כל שניה ביומיים האחרונים שהיא לא עשתה את זה אני אסיר תודה.
ומרגע זה והלאה, אני אעבוד על עצמי. אני אפעל כדי לשפר את עצמי.
כי, כמו שכבר אמרתי לה: מגיע לה יותר טוב, אז אני אהיה יותר טוב.
אבל האמון נפגע.
ואין לה שום ערבון לכך שזה נכון.
ולי אין שום ערבון לכך שהיא לא תתעורר בוקר אחד, בין אם זה מחר או בעוד 10 שנים, והיא עדיין תהיה פגועה. והיא עדיין תרגיש שהיא לא יכולה להאמין לי. והיא תזרוק אותי אז.
זה לא נעים.
זה לא נעים בכלל.
כל מה שאני יכול לעשות זה לא לתת לה אף פעם שביב של סיבה לפקפק בי.
אני אהיה 110% כֵן איתה.
ואני אספר לה הכל. ואם יש משהו שאני לא רוצה לדבר עליו, אז אני לא אשקר לה. כי זה לא פתרון. ובטח שלא אחד מוצלח.
אני אוהב אותה.
הכי בעולם.
ואני רק צריך להזכיר לעצמי שאני על זמן שאול פה.
תמיד.
גם במקרה הכי טוב.
מה אני צריך לעשות:
- למדתי על למידת המנעות. לפענח את זה. להבין את זה. להפסיק לשקר (שקר קטן כשקר גדול).
- לדבר איתה. על מה שמפריע לי. לא הייתה פעם אחד שדיברתי איתה על דברים שמפריעים לי (או שהיא דיברה איתה על דברים שמפריעים לה) שלא הצלחנו להטיב את המצב.
- לדבר איתה.
- לא לשקר.
- לדבר איתה.
יש דברים שמפריעים לי, אבל לשקר זה לא הפתרון. אני טוב יותר מזה. אנחנו (אני מקווה שיש עדיין ”אנחנו“) טובים יותר מזה.
לא לספר לי משהו כי את לא רוצה שאני אהיה עצוב זה בדיוק כמו שאני לא אספר לך משהו כי אני לא רוצה שתתאכזבי ממני.
לא חוסכים זה מזה.
אף פעם.
מקרה קלאסי של do as I say, not as I do.
אם ידידה שלי הייתה באה אליי ומספרת לי שחבר שלה עשה את מה שאני עשיתי, קשה לי לומר שהייתה מנסה להניא אותה מלהפרד ממנו.
אבל אני פסימיסט, ועצלן.
ובכל זאת... אני רק מקווה שהיא לא נשארת איתי רק כי היא לא רוצה להשאר לבד.
אני אישית לא הייתי רוצה להיות במערכת יחסים שבה צד אחד כל הזמן פוגע בשני.
ולכן אני מתכוון לשנות את זה. עם הרבה עבודה קשה.
אני טיפש.
כל כך.
ואני ראוי לכל עונש שיוטל עליי. בין אם על ידהּ, ובין אם דרך הקארמה של העולם.
אין מקום לאופטימיות.
רק לתחנונים.
כינוי:
התפוח הכחול
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
