אני מפחד לשכוח.

כלומר, לא אנשים.

או מקומות.

או דברים שעשיתי.

אני מפחד לשכוח עובדות.

ביום־יום שלי, אני עוסק במחקר, ומסתבר שבשביל להיות חוקר טוב צריך לקרוא המון.

המון.

כלומר, ממש מסה עצומה של מידע.

אני חושב שתמיד היה לי זיכרון טוב. ואני חושב שבמידה מסויימת זה מה שמשך אותי למחקר - היכולת שלי לא רק לזכור פרטים, אלא לקשר ביניהם לבין משהו חדש.

יצא לא פעם שבמהלך הרצאה בקורס מסויים, הייתי חושב על האופן שבו הנושא הנוכחי דומה לנושא אחר מקורס אחר – גם אם הוא היה לפני שנים. וזה תמיד היה עוזר לי להבין לא רק את ההרצאה הנוכחית, אלא גם היה נותן הקשר חדש למידע הישן.

תמיד הרגשתי שזה מייחד אותי באיזשהי צורה (כמו למשל כשהייתי מדבר עם אנשים בזמן למידה למבחן על ההקשרים החדשים הללו, והם היו אומרים "אוי תפוח, מאיפה הבאת את זה עכשיו?").

וזה טוב. כלומר, אני אוהב את זה – לזכור דברים. להיות מסוגל לקשר, בצורה אסוציאטיבית בין דברים.

זה גורם לי להרגיש כמו מדען.

ובסופו של דבר זו השאיפה – להיות מדען: אחד שמייצר ידע חדש.

אבל ככל שמסת חומר הקריאה שלי גדלה, ככך אני מרגיש שיש עוד ועוד דברים שאני צריך לזכור. שחשוב לזכור.

ואני מתחיל לחשוש שאני לא אצריך להזכר – לשלוף – את המידע הרלוונטי כשאהיה זקוק לו.

ומה אז?

מה ייחד אותי?

מה אם אני אכשל?

לפעמים יוצא לאנשים לשאול אותי למה אני לא מעשן גראס.

ומעבר לזה שניסיון העבר שלי עם החומר הוא לא מהחיוביים, התשובה היא שאני פוחד. אני פוחד שזה יעשה משהו בלתי הפיך למוח שלי - לשכל שלי, שהוא כלי העבודה שלי, שבלעדיו אני כלום.

ואני יודע שהשכל ילך מתישהו. או לפחות ידרדר.

וכל שערה לבנה חדשה בזקן או בשיער הראש רק מזכירות לי את זה – מזכירות לי שההדרדרות אוטוטו מתחילה.

שאני קרוב יותר ל־30 מאשר ל־20.

ושעדיין לא הספקתי כלום - עדיין לא מימשתי את עצמי.

עדיין רשימת ההישגים שלי היא קצרה מידי ולא מפצה על השטויות שעשיתי בעבר.

אני עוד רוצה כל כך הרבה מעצמי.

אני יודע שהמוות עוד רחוק מאד ממני – אבל השנים הכי טובות שלי הן עכשיו.

ואני רוצה להפיק מהן את המיטב.