אני לא שם לב כמה זה קשה.

יש ימים שלמים - שבועות - חודשים (!) - שאני פשוט לא שם לב.

שאני לא יודע כמה זה קשה.

ואז לפעמים אני נשבר.

וזה קשה.

ואני מבין שכל אותם ימים - שבועות - חודשים - שבהם הרגשתי שאני חיי את החלום... בעצם חייתי בחלום.

וזה קשה.

כי אני מבין שזה לא יכול באמת להיות כמו שאני רוצה.

למה שזה יהיה?

למה אני שונה מאנשים אחרים?

מכל אותם אנשים שמחפשים את מקומם בעולם? שעובדים קשה בדיוק כמוני.

אני לא שונה מהם.

אני בדיוק כמוהם.

אני מתקשה.

אני מחייך ואומר "אה, בטח שאני אצליח!"

אבל אני שוכח... אני שוכח זה חלק מאד קטן מזה תלוי בי.

כולנו שוכחים.

שיש מקבלי החלטות. והם ממש לא סופרים אותנו.

ואתם תגידו לי "אבל תפוח, אני מכיר מישהו שעבד ממש קשה ועכשיו הוא חיי את החלום שלו!"

ואני אגיד לכם שיש להם הטייה לזכור דווקא אותו.

אבל אתם לא שמים לב לחבר שלכם שלא מצליח להתקדם בחיים.

לבן־הדוד ש־20 שנה מחפש בת זוג.

לשכנים מלמטה שלא מצליחים להכנס להריון.

לאישה ברחוב שיש להם תואר שני בכלכלה אבל היא "מנהלת תוכן" עבור שכר שהוא רק "כמעט" שכר מינימום.

לחברי הלהקה שבמשך היום הם מלצרים, או כותבי תוכן לאתרי קלייק־בייט.

למהנדס שמרוויח 20 אלף בחודש, אבל לא יודע שברבעון הבא הולכים "לקצץ" אותו.

לכל אלו אתם לא שמים לב.

כי זה פאקינג מדכא.

אז אנחנו לא שמים לב.

או שאנחנו שמים לב, אבל אומרים לעצמנו שלנו זה לא יקרה.

אנחנו לא פראיירים, אנחנו ננצח את המערכת.

אבל הסוד הכי לא שמור בעולם הוא שלמערכת לא אכפת אם אתם פראייר או לא.

היא תמשיך בשלה.

זדיינו.