הרבה זמן עבר.

הרבה זמן עבר מאז שכתבתי פה. אבל גם הרבה זמן עבר מאז שכתבתי בכלל.

אני לא יודע מאיפה להתחיל.

זה כמו שפוגשים איזה מכר / חבר לשעבר שלא ראיתם במשך שנים, והוא שואל "אז מה חדש?" וכל מה שאפשר לחשוב לעצמך זה "בעצם, הכל. הרי לא התראנו במשך שנים. זה יהיה טיפה עצוב אם שום דבר לא יהיה חדש, נכון?".

אבל כל מה שיוצא זה "וואלה, מה אצלך?".

אולי קצת מסטטיסטיקות?

אני כיום בן 28, נשוי, סטודנט לתואר מתקדם.

ובעצם זהו.

למה באתי לפה?

למה חשבתי שהבלוג הישן הזה, שהסיכוי שמישהו יקרא בו הוא אפסי, יעשה משהו?

יזיז אצלי משהו - משהו שמרגיש כאילו הוא לא זז.

לא מוכן לזוז.

תקוע בגרון.

אני מניח שזה חוסר התקווה.

"אבל תפוח," אתם אומרים, "זה בטח לא חדש!"

ואתם צודקים. זה באמת לא חדש. זה תמיד שם. תמיד ברקע במידה מסויימת. אבל כנראה שיש ימים שבהם זה לא ברקע. שבהם אני מרגיש שחומת הייאוש הזו מסתירה לי.

מסתירה לי את העתיד שלי.

נכון, אף אחד לא יודע מה צופן לו העתיד. אבל זה תמיד נדמה לי שלכולם יש איזה רעיון לגבי העתיד שלהם. לזה יהיו עוד 2 ילדים תוך 5 שנים. זו תתחיל לעבוד בתחום שלה. ההוא יכנס להייטק וירוויח יפה, והם יעבור לחו"ל בשליחות.

אף אחד לא מבטיח להם שהדברים האלו יקרו, כמובן. אבל ככה הם ספק-רואים ספק-מקווים שהעתיד שלהם יראה.

ואני?

אצלי זה יותר כמו... אני יכול לתכנן מה אני עושה מחר.

כלומר, אולי.

אם אני אשים תזכורת לכל הדברים האלה.

אולי אני יכול לצייר תמונה כללית של השבוע הקרוב. אבל נדיר מאד שאני מצליח לממש את זה.

ואם אני לא מצליח לממש תוכנית לשבוע, מה הסיכוי לממש תוכנית לחודש? לשנה?

אז אני חי מיום ליום.

וזה נוראי.

כי לְמה אני שואף בעצם?

לאן אני מנסה להגיע?

אני רק מכבה שריפות.

רק מבצע את המטלות הדחופות.

...

לפעמים בא לי שהדיכאון יחזור.

...

איכשהו עד עכשיו הסתדרתי, נכון?

כלומר, אנחנו (אשתי ואני) מכלכלים את עצמו כבר כמה זמן.

אבל זה זמני.

בשלב מסויים אני אקרוס. נכון?

כלומר, אין סיכוי שלו. אני בסך הכל פצצת זמן מתקתקת.

לפחות זה מה שהשיערות הלבנות שלי אומרות.

שיערות לבנות בראש, בזמן, על החזה. אפילו יש לי אחת בנחיר ימין שאני צריך לקצוץ פעם בכמה זמן כי היא קשה ודוקרת לי את הבפנים של הנחיר.

והכל קצת מרגיש כמו השערה הלבנה הזו בנחיר.

זה מציק.

אני לא רוצה את זה שם.

וזה סממן למשהו הרבה יותר חמור.

...

אולי אני אשים את הפוסט הזה על טויטא?

מי יקרא את זה בכלל?

...

אני רוצה להמשיך לעסוק במה שאני עוסק.

אני נהנה. אני נהנה מתחום הלימודים שלי. מהעבודה שאני עושה. רק היום אמרתי למישהו שעובד איתי שהעבודה שאני עושה, הכלים שאני משתמש ויוצר הם מאד מגניבים לדעתי.

אין לי באמת מה עוד לומר.

התגעגעתי לבלוג הזה.

אבל עכשיו שאני פה.... ביזבוז זמן............