כמעט שלוש שנים מאז הפוסט האחרון.

ועוד שנה מהפוטס שקדם לו.

ולא כתבתי בשום פלטפורמה אחרת בין לבין.

ועדיין.

עדיין לישראבלוג יש מקום חם בלב שלי.

זה המקום שבו גדלתי.

המקום שבו הייתי עצוב ושמח (אוקיי, בעיקר עצוב).

הבלוג הזה התחיל את חייו ב2008, אבל היו לי עוד 3 בלוגים שקדמו לו.

מקווה שישראבלוג ישרוד את הגילגול הנוכחי.

אם כן, מקווה אולי לחזור לכתוב פה בצורה תדירה (לפחות תדירה יותר...)

לא מזמן חגגתי יום הולדת.

התפוח כבר בשנות ה30 לחייו.

מי היה מאמין?

(אני מניח שבאיזשהו מקום השאלה היא "מי היה מאמין שלא שקעתי לתוך הדיכאון בצורה סופית סופנית..")

האם אני מרגיש קצת מבוגר?

כן.

האיש עם השיער הלבן ברקות ובזקן שמסתכל בי חזרה בראי מזכיר לי זאת כל יום.

מצד שני, תמיד אמרו עליי שיש לי נפש זקנה. אז באיזשהו מקום אני אולי קצת מרגיש יותר נוח בתוך עורי.

כבר לא רודף אחרי אהבה.

ו...

אני מניח שאם נסכם למילה את התמה המרכזית של הבלוג הזה, היא תהיה בדידות.

וזה מדהים מה שאהבה, אמיתית, יכול לעשות.

איך היא יכולה להיות סלע - בסיס איתן להשעין עליו את החיים.

לא שכל יום הוא יום של תותים ודבש, אבל לדעת שאני לא לבד.

לדעת שיש לי עם מי לדבר.

מי שתנשק אותי בחזרה.

מי שתצחק מהבדיחות המטומטמות שלי.

מי שאכפת לה.

מי שיכולה לדחוף אותי קדימה.

מי שיכולה להסתכל קדימה בימים הקשים ולומר את המילים הנכונות (שמשום מה אני אף פעם לא מצליח לזכור אחר כך).

זה חתיכת דבר.

העתיד, שבמשך רוב נעוריי היה לוט בערפל, פתאום לא נראה כל כך מפחיד.

ויש סיבות לכך שהוא יהיה מפחיד. כן, גם מרום גילי.

מבחינה מקצועית, הקריירה שלי עדיין לא נוסקת (למרות שכן מצאתי, נראה, משהו שאני טוב בו - אולי אפילו מאד).

והעולם גדול ומפחיד עדיין,

ומפחיד לחשוב שעוד חודשים בודדים אני מביא לתוך העולם הזה ילדה... ו...

אה, כן.

אני מבין לעולם הזה ילדה.

אני!

זה הזוי.

וכל כך משמח.

למעשה, זה יותר משמח ממפחיד.

כדור קטן של פוטנציאל.

אבל גם אחריות.

וזה מפחיד.

כל כך הרבה אחריות... לילדה כל כך קטנה.

ילדה שלי.

ונגדע לי חוט המחשבה.

דווקא עכשיו, בחלק הכי מרגש - אני פתאום לא יודע מה אני רוצה לומר. מה יש לי לומר.

אם הייתה לי אפשרות לשלוח מייל לעבר, הייתי שולח את הפוסט הזה לתפוח הצעיר.

התפוח הצעיר, שהתחיל לכתוב בלוג בגיל 14.

התפוח הצעיר שבאמת היה כל כך צעיר.

העולם נראה לו כל כך גדול ורציני. והוא לא ידע שדברים לא צריכים להיות גמורים ומגומרים בגיל 14. או 16. או, לעזעזל, אפילו 29 ו־30.

הייתי שולח לו את המייל הזה כדי שידע ש - כן, כשאומרים לך שהכל יהיה בסדר, אל תהיה כזה ציניקן, טוב?

מסתבר שכשאנשים הסתכלו עלייך, הם ראו שאתה תהיה בסדר. אתה.

אם הייתה לי האפשרות, הייתי שולח לתפוח הצעיר גם חיבוק. מחזיק אותו חזק חזק. ופשוט אוהב אותו.

כי הוא באמת היה אחלה - כן, מדוכדך; כן, כועס; בהחלט לא ידע להתייחס לנשים כמו שצריך.

אבל הוא עוד ילמד לסגל כלים שיעזרו לו לא להיות כל כך דרמתי,

והוא עוד ילמד לכעוס פחות, 

והוא ילמד איך להתייחס לנשים בכבוד.

הוא ילמד.

אם הייתה לי האפשרות, הייתי מבקש לקבל מייל מהעתיד.

התגעגעתי 🤗