אני יודעת שהמשפחה שלי לא מושלמת ות'אמת היא הכי רחוקה מלהיות מושלמת, אבל תמיד טענתי שאם זה מה שיש אז זה מספיק לי.

טוב לי עם כל השטויות הקטנות של כולם פה ולא הייתי מחליפה אותם בשום דבר אחר (אפילו שהמחשבה הזאת עברה בראשי מס' לא מבוטל של פעמים :)

יש לפעמים את הדברים הקטנים שיכולים לשגע אותי..

אבא שלי הוא הבן-אדם הכי שקט ופסיבי שיצא לי להכיר, אפילו כשמשהו מפריע לו הוא יעמוד בצד ולא יגיד מילה. הוא שומר את הכל בבטן וכשמתחילים לריב הוא מוציא את הכל, את כל מה שהוא אגר בפנים.

זה משגע אותי שבוויכוח קטן על ממש שטויות הוא מזכיר דברים שקרו לפני שנתיים (ואפילו יותר) שהוא לא הוציא עוד קודם.

תמיד אני אומרת לו שאם יש לו משהו להגיד - שיגיד, הוא אבא שלי ואני רוצה שיגיד לי, שילמד אותי איך צריך ונכון להתנהג (טוב, אולי כשהייתי קטנה). אבל עדיין דעתו חשובה לי ואני רוצה לדעת מה הוא חושב - אבל הוא מסתגר בפינה שלו ולא מוציא מילה. אפילו כשקורה משהו טוב הוא לא אומר שומדבר.. לפעמים אני שומעת אותו מדבר על הנושא בהתלהבות עם חברים שלו ואז אני יודעת מה הוא חושב, אחרת אין לי שמץ של מושג.

לפני כמה דקות הוא דיבר בטלפון עם חבר שהוא הכיר דרך האיסיקו.. אני עמדתי לידו והוא דיבר עליי ועל אחותי (בעיקר על כמה שאנחנו שונות) ועל מה שחשבתי לעשות שנה הבאה..

יש לפעמים שאני שמחה לשמוע דרך ככה מה הוא חושב על דברים שאני עושה, אבל זה עבר לי ממזמן - אני מעדיפה שהוא יבוא אליי ויגיד לי. לא רק מילים טובות, אפילו כשהוא כועס - חשוב לי לדעת מה דעתו בכל מיני נושאים.

פעם הייתי מדברת איתו על זה, בעיקר בזמן נסיעות - אז היה יוצא לנו לדבר הרבה, בעצם אלו כמעט הפעמים היחידות שיוצא לנו לדבר,  השיחות היו ארוכות ונמשכות כל זמן הנסיעה אבל כשהגענו הביתה כל אחד פנה לענייניו והתנהגנו כאילו זה לא היה.

דיברנו, המשכנו הכל כרגיל - אבל זה לא השתנה, היחס היה ממשיך להיות אותו הדבר.

הוא לא משתף במה שעובר עליו, לא מספר ולא אומר אף פעם מילה טובה - אבל למדתי להתרגל ולא לחפש לקבל את הדברים האלה ממנו.

אני אולי לא מספיק בטוחה בעצמי אבל אני יותר ממה שהייתי פעם ויודעת שלמרות שזה כיף לפעמים לשמוע מילה טובה ממישהו, במיוחד אם זה מאבא, אני לא מחכה שאנשים אחרים יגידו או ישימו לב - אני מאושרת שאני כמו שאני ואני לא מחכה שאנשים אחרים יאשרו את זה.