I'm Yours

וואו, הרגע הסתכלתי בנושא החם ופתחתי בלוג אקראי שהיה שם.

קראתי. פוסט בגודל של 6-7 שורות לא ארוכות מדי.

מדהים.

קראתי וכאילו יכולתי להישבע שזה מה שרציתי לכתוב.

בדיוק אותו הדבר, מילה במילה.

וזה פשוט בדיוק ככה.

עצוב. פשוט עצוב שאפשר להזדהות.

רק איתו.. רק איתו רציתי להיות היום. הבנאדם היחיד שרציתי לדבר איתו היום. הבנאדם היחיד שרציתי לראות היום.

והוא? יותר מדי "עסוק" מכדי לדבר.

נמאס לי.

אני כל כך אוהבת אותך שלפעמים זה מפתיע גם אותי. ואני כל כך מתאמצת שיהיה הכי טוב שאפשר וכל פעם מחדש נראה לי כאילו לא אתה שם לב לזה. או לא שם לב לזה מספיק.

נשבר לי להיות מאוכזבת. נשבר לי להיות במחשבות כל המזן של"מתי תענה?" "מתי תתקשר?" "מתי תראה סימן חיים?".

אמן שזה ישתנה בקרוב...

אני פוחדת.

אני פוחדת שזה יגיע למצב קיצוני יותר.

אני פוחדת שזה יגיע למצב שאני פשוט כבר לא אוכל להשתלט על זה וכבר לא יהיה טעם.

כי זה פשוט יהיה הרסני מדי.

אולי זאת פרנויה שלי. אולי אני פשוט רק פרנואידית.

חחח רק? כאילו זה כל כך מזערי..

אני שולחת SMS בערב. אני מצפה לתשובה. ואם זה לא מתאפשר... לפחות להגיד משהו.

אבל היא לא מגיעה. בכלל. ואם כן, זה מאוחר. אולי מאוחר מדי?

ועד שזה מגיע.. כמעט עינוי.

המחשבות..אוי, זה הכי נוראי שיש. הן פשוט לא נותנות מנוחה.

ואחריהן מתחילות לעלות כל התהיות. וכיאה לתהיות מוצלחות- הן לעולם לא יהיו חיוביות.

סופשבוע מגיע. יוצאים, לא?

כמובן..זאת העדיפות הראשונה.

אז למה רק אצלי זה ככה?

זה הדבר הכי חשוב לי כרגע. זה מה שנותן לי שקט, יחסית.

אני לא מוכנה לוותר על זה בעד כל הון שבעולם.

אבל אין לי מספיק כוחות כדי להיות גם ה"מורה".

אני כבר לא בטוחה מה נכון ומה לא.