לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלונד


המסע שלי

כינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2009

למה אני רוצה להיות


אני רוצה להיות אמא כי אני רוצה לתת מעצמי למישהו שהוא בדמות עצמי וגם לא עצמי

 

שילוב שלי ושל בייבי. מה יוצא משיער בהיר ושיער שחור? חום כהה? בהיר? זה או זה?

 

עיניים. עיניים מביטות בי, באופן טבעי תלויות רק בי. מחכות שאאכיל אותן ואוהב אותן בחיבוק ובנשיקה מתוקה. שאקשיב להן ואשאל מה שלומן, עיניים יקרות. ידיים, אצבעות קטנטנות שכולם שואלים למי הן דומות, האם לאצבעות הצ'יפס של משפחתו של בייבי, עם הציפורניים הרחבות, או אולי לאצבעות הארוכות, הפסנתרניות, שלי ושל אמי. אצבעות עם ציפורניים ארוכות וצרות הנמשחות בלק עדין, מונחות בחיקי או אוחזות בעט. לאבי יש אצבעות קצרות ובשרניות, אבל גם כך לא ירשתי ממנו הרבה.

אצבעות הרגליים, קטנות ושמנמנות וצומחות בכל יום קצת. עד לכף רגל שכבר בהתחלה רואים אם היא "שלי" או "שלו". שתיהן מבורכות. פעם שנאתי את מידת כף רגלי בנעלי ה-41 שלי, אחר כך היה לי שותף למידה... הפסקתי לשנוא והתחלתי לאהוב. לא רק את כף הרגל שלי, כמובן. הפסקתי לשנוא את עצמי ואת העולם והתחלתי לחבק ולאהוב. זו הייתה היציאה מהדיכאון, מהשממה הרגשית שבה חייתי, ותחילת הנשימה.

 

אמא. אימי. אימומי. אמאמאמאמא.

 

כשהייתי קטנה הלכתי לפעמים עם הראש באדמה, כי חיפשתי. תרתי אחר פתק נשכח, תחוב באיזו תלולית אדמה. הבטתי בגינת הבית, סרקתי את השטח. אפתח את הפתק והפלא ופלא, הוא מיועד עבורי. כתוב בו שאל לי להיות עצובה עוד, כי יש מי שדואג לי ואוהב אותי. אולי תהיה שם הסיבה הנעלמת למצב הנוכחי, לבדידות. אולי אני מאומצת ומסיבה כלשהי השאירו אותי כאן ונאלצו ללכת? אולי יש איזו סיבה ששמו אותי כאן? ואיפה אלוקים? כל כך הרבה חלמתי על פתק כזה, לא יודעת ממי, העיקר שיגיע. הרמתי פתקים טחובים רק כדי לגלות שאלו סתם רשימות למכולת או פיסת שיעורי בית שלא הוכנו. כשבגרתי הבנתי שמעולם לא היה פתק כזה.

 

ילדה שעיניה צוחקות. ששערה פרוע, לא מהודק בקוקיות כואבות ולא גזוז קצר. ילדה שפניה ורודים, מחייכים, מצפים לחיבוק הבא ויודעים שהוא יגיע במהרה.

 

פעם אחת אמרתי לאמי: "אמא, שמתי לב שאת כבר לא צוחקת. תצחקי, אמא!" זה היה בכניסה לבניין. סחבנו קניות. זה עתה עברנו לבניין הזה, אני בכיתה ב', היא אחרי לידה קשה של בן זקונים (כי חייב להיות בן במשפחה, אמר אבי. תשכנעו אותה). אמא, תצחקי קצת... לא ידעתי שההערה הזו שלי תזכה לקיתון כזה של כעס. על מה אני אצחק? על החיים הקשים שאתם כולכם עושים לי? עוד יאשפזו אותי בסוף בבית חולים לחולי נפש! לא מספיק קשה לי אתכם? על מה אצחק?! מאותו יום הבנתי שיש פה הרבה מתחת לפני השטח, אמנם הבנה ילדותית אבל עמוקה. ומכאן הנה אני בכיתה ג', התלמידה הטובה בכיתה, והולכים למכולת. אמא מבקשת ממני לעמוד בחוץ ולטפל באחי בן השנה היושב בעגלה. הלכנו לכאן ברגל, חום אוגוסט נוקף על ראשי. אני מחכה שאמא תסיים את הקניות בקרירות המכולת, על המדרכה. אחר כך סיפרו לי שמישהו צעק: "יש פה ילדה שכובה על הרצפה בעיניים פקוחות, מעולפת, ליד תינוק בעגלה! של מי הילדה הזאת?" אמא יצאה החוצה, אנשים באו והיזו מים על פני. התעוררתי וראיתי רק שחור. אחר כך אמרו שאולי התייבשתי, מעולם לא מצאו סיבה נראית לעין למה שקרה. גבר לא מוכר לקח אותי בידיים, ראיתי רק צללית של פניו. אמא התירה לו לקחת אותי במכוניתו לבית החולים, לא יודעת מי החזיר את אחי הביתה. בטח השכנים. נשואה בזרועות גבר לא מוכר הגעתי למיון, לא גילו כלום, הייתי שם יומיים ואבא ישן על ידי בלילה.

 

לא מתכוונת להאשים אף אחד בילדות הגרועה שהייתה לי ובלה בלה בלה. היום תכננתי להשלים את המשפט "אני רוצה ילד/ה כי..." וזה מה שיצא.

נראה שאין הפרדה בין רצון לתינוק שהבשיל אחרי זמן רב, לבין זכרונות שעולים מן הילדות שלך עצמך. מה לעשות? תמיד תהיה הקבלה כלשהי, תמיד יהיה קשר. אבל במקרה שלי זה לא יהיה קשר של המשכיות וחזרה, אלא קשר של תיקון. תינוק אחר, חדש, שהוא גם של בייבי. שנינו נאהב אותו, ואנשים רבים יצפו לו עוד בעודו בבטן, משפחה שלמה מצד בייבי. הם יודעים איך לצפות לילד בכליון עיניים, לחכות ולצפות בלי קשר למינו, לאהוב עוד בהיותו ברחם. ברחם שלי.

 

אלי הטוב, לקראת יום כיפור אני מבקשת ומתחננת, אנא ברך אותנו בפרי בטן. אנא עזור לנו להיכנס להריון קל ותקין, וללדת ילד או ילדה בריאים, ובעיקר אהובים. אולי זה יהיה הפתק שלא קיבלתי שם בגינה, כשהייתי קטנה: אלוקים בכל זאת אוהב אותך, שומע אותך ודואג לך.

 

אמן.

 



גוסטב קלימט, Mother and Child,

פרט מתוך Three Ages of Woman

1905

 

נכתב על ידי , 24/9/2009 13:24  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



86,585
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , בדרך להורות , נשיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבלונד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בלונד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)