יום סוער היה היום, סוער במיוחד.
עקב מצב רפואי מעצבן ולא צפוי, היום התחיל בעוד בדיקה רפואית אחת מני רבות שעלי לעבור. קמתי בעצלתיים, התחלתי לנהוג ומחשבות מציפות את ראשי. בהיסח הדעת לא שמתי לב שאני צריכה לפנות ימינה (למרפאה), אז עמדתי ברמזור ישר (לעבודה, מתוך הרגל). ברגע האחרון שמתי לב למחדל, והיות שזה כביש מהיר לא הייתי מגיעה לתור שנקבע לי אם לא הייתי חותכת ימינה. אז חתכתי, מתמרנת, עליתי על אי תנועה, זורקת לאוויר אלפי קללות, ופניתי ימינה.
המחשבות המשיכו והמשיכו להציק, ותוך כדי כך לא שמתי לב, לא ראיתי! נשבעת! שאני נכנסת לכיכר תנועה ושמכונית נוסעת בכיכר. נסעתי לתוך הכיכר, גורמת בעל כורחי לשלל חריקות, מאחורי נעצר בחריקת בלמים אוטובוס, משמאלי נתקעה המכונית שנסעה בכיכר, מעוצמת הברקס הפתאומי גם נכבה לי האוטו ונתקעתי ככה בכיכר, מתביישת אפילו להרים את המבט, כי ברור שזה היה באשמתי. תודה לאל, לא היו נזקים. התנעתי, ירוקה מרוב בהלה, ונכנסתי לחניה של הקניון.
עד שמצאתי חניה בפיתולים התת קרקעיים ההם, לקח עוד כמה זמן, ואז עליתי ללא כל אנרגיה למעלה. המרפאה נמצאת בקומה 1. ישבתי לקפה שהיה חזק מדי, לנשום מעט ולהבין מה לעזאזל קרה לי שככה כמעט עשיתי תאונה (ברור מה קרה לי... הלחץ של הבדיקות והטפסים נותן את אותותיו. אבל בכל זאת זה לא רגיל אצלי שאני לא שומרת על קור רוח בכביש.)
עליתי לאזור המעליות, חיכיתי למעלית זמן רב, לבסוף נדחסתי לתוך מעלית כשהאנשים בה צועקים עלי שאין מקום. רציתי ללחוץ על הכפתור לקומה 1, והאישה עמדה לפני הכפתור ולא נתנה לי להגיע אליו. איכשהו נחלצתי מהמעלית בקומה 1, לא בלי צעקות נוספות מדרי המעלית. בתוך המרפאה חיכו כ-50 איש, באוויר עמד ריח מבחיל של זעה ושיעולים נשמעו מכל עבר. הגשתי את המסמכים וחיכיתי, מפטפטת מדי פעם עם תימנייה זקנה וצופה באנשים זקנים חוטפים התקפות עצבים על המזכירה. אחרי שעה וחצי של המתנה (!!!) נכנסתי. איש אחד עט על הדלת של הרופאה שזה עתה נכנסתי אליה, פתח אותה וצעק על הרופאה מתי יגיע תורו. הרופאה הייתה חסרת אונים.
סיימתי את הבדיקונת ויצאתי החוצה, נזכרת מיד ששכחתי פתק לעבודה, חוזרת למשרד, מחכה, לוקחת פתק, שבה ויוצאת. עצרתי בחנות בגדי תינוקות, בחרתי במהירות מתנה לתינוק שנולד לחברו של בן זוגי, שילמתי, עטפו לי, יצאתי. אחר כך חזרתי לעבודה. התקשרתי למרפאה של הרופאה שלי ושאלתי אם אישרו לי טופס לבדיקה הבאה. התשובה הייתה שהם לא יודעים את הקוד של הבדיקה ולכן לא הוציאו לי טופס וגם לא ידוע אם אישרו.
אני מרגישה שאני נמצאת בתוככי הר גדול של טופסי 17, הר של טפסים בלתי מאושרים, וגם מי שנמצאים מתחת להם הם בלתי מאושרים.