כינוי:
מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2005
 היא עוזבת אותי?
דווקא בזמן האחרון, שהרגשתי שדברים זזים; דווקא כשהתחלתי כבר להרגיש שהיא מבינה עניין ומאד מאד עוזרת לי בבעיות הקטנות של החיים; דווקא אחרי שהיתה לנו תקופה שהיא ואני לא תקשרנו מי יודע מה אבל אח"כ פתאום היתה התקדמות יפה וטובה... אז היא הודיעה לי לפני יומיים-שלושה, שהטיפול שלנו צריך להיגמר. סיבות חיצוניות. לא נוכל להמשיך עד תום התקופה שקבענו, יש שינויים, היא צריכה לעבוד עם עוד אנשים שזקוקים לה וכו'... אני קיבלתי את זה קצת קשה. איכות החיים שלי מאד עולה כשהטיפול הולך טוב, אני יותר רגועה, יודעת שיש לי כתובת להתייעץ ולשאול שאלות. זה נחת עליי מאד באופן לא צפוי, אני קצת הרגשתי שהיא עוזבת אותי, למרות שבהיגיון ברור לי שלהפך, היא נתנה לי יותר צ'אנס מאשר לאחרים (אנחנו כבר יותר משנה בטיפול, בעוד שלאחרים באותה מסגרת נתנו שנה בלבד). והיא לא התייאשה ממני: גם כשלא הלך בכל זאת המשכנו, עד שהתחלנו להתקדם. אולי זה בגלל שאני טיפוס שקשה לו לתת אמון מהר בבני אדם, לוקח לי המון זמן להרגיש שיש עם מי לדבר ושמקבלים אותי, ולהתחיל לעבוד באמת.
אוף, שובפעם אותה תחושה מוכרת בין כעס לעצב לצער עמוק: שובפעם אני מרגישה שהכל בגלל ההורים שלי, שובפעם אני מהרהרת איזו עבודה לא שלמה הם עשו כשגידלו אותי. כשלא שמו לב מה אני עושה, מה חושבת ומי אני בכלל. אוף. אם הם היו שם בשבילי כשהייתי צריכה, לא רק שלא הייתי צריכה לעבוד קשה כל כך בשביל לתת אמון במישהו, אלא אולי אפילו לא הייתי צריכה להיעזר בטיפול פסיכולוגי.
אוי, תמיד החלומות האלה. כל כמה ימים: עוזבים אותי, משאירים אותי לבד, לא עונים לי בטלפון, או שעונים ולא מקשיבים לי... מסתובבת... זה תמיד קורה בקניון עמוס באנשים עם מלא חנויות יקרות ונוצצות, או במלון מפואר, ואני מרגישה כל כך לבד. בחלומות האלה לרוב בייבי לא שם, חבריי לא שם; אף אחד לא עומד לצידי. לא כמו בחיים. והוריי, תמיד בחלום אני יודעת שהם איפושהו נמצאים שם אבל אני לא יכולה להגיע אליהם. ומחפשת... מחפשת... מחפשת... הם לא עונים, לא נמצאים. גולשת במנהרות צרות. גולשת במגלשות מים (כמובן, מים מסמלים את החיים בחלומות האלו). רצה במקומות אפלים. יושבת בקפה בקניון העמוס. נכנסת לחנויות, מנסה לקנות בגדים, תחושת ריקנות, לא מוצאת אפפעם שומדבר שיתאים לי. מחפשת ומחפשת ומחפשת ולא מוצאת, רק הריקנות הזו שאני צריכה שיעזרו לי ואין אפאחד ולא מצליחה אפילו לבכות. מהחלומות האלה אני מתעוררת מרוקנת מאנרגיה, חשוקת שפתיים ושיניים, הלומת שינה עדיין ניגשת לשירותים, רואה מסביבי את הדירה שלי זה מרגיע עושה קפה ומתאוששת לאט לאט.
הדברים הטובים שבחיים. פורים עם בייבי: כיף, כיף כיף שהוא חזר מהמילואים סופסוף; ביום האחרון כבר הרגשתי רע מרוב שהתגעגעתי. כל מי שהתגעגע פעם מאד, בטח יבין, מי שלא לא. געגוע, אחד הרגשות הכי חזקים בחיים! ואז המושלם שלי בא ואפילו הביא לי מתנה וארוחה, חיבק ונישק ונרגעתי כמו כלום. היינו הרבה יחד: הסתובבנו בקניון, קנינו פאות מטופשות, בישלתי עוף ואכלנו, הלכנו למסיבה ורקדנו ביחד (לראשונה), ביקרנו אצל ההורים, ניצלנו מתאונה של כמעט-התנגשות-חזיתית-עם-איזה-אידיוט, תודה לאל על כך ובכלל על הזמן היפה שלנו יחד. והכי חשוב: לישון ביחד, זה אחד הדברים הכי מרגיעים ויפים שיש בעולם.
אחרי לבטים קניתי סוף-סוף מכונת כביסה. מצד אחד זה נחמד מאוד, הצרה, שעכשיו אני יצטרך לעשות כביסה, את זה לא לקחתי בחשבון.. בינתיים המכונה עוד לא הגיעה, אז אני יכולה עוד להינות משירותי הכביסה של אמא שלי.
שמתי לב שברוב הפיסקאות איכשהו הזכרתי את ההורים שלי. למה ההורים שלנו משחקים תפקיד כל כך חשוב בחיים הבוגרים? (למרות שמבחינות מסוימות אני עדיין ילדונת :)) למה כל כך קשה לי להשתחרר מהם... כנראה שהם כל החיים יהיו חלק בלתי נפרד מהחוויות בחיים שלי, ועם זה אני אצטרך להתמודד. אני מנסה, מנסה ומנסה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
