בלונד
המסע שלי |
כינוי:
מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2005
ערב שבת מעצבן ביותר
אמא הזמינה אותי שבוע מראש לסעודת יום שישי, מה שלא היה מעולם בביתנו. מתפלאת, נעתרתי להזמנה והגעתי בשעה היעודה כדי לגלות שכולם (אמא ואח שלי) עוד ישנים, אין שולחן ערוך ואין כלום. לא הבנתי מדוע בכלל הזמינה אותי...
אח"כ הגיעו הסבתות. אחת בוכה על מר גורלה בשואה, והשנייה בוכה על זה שהיא לא מרגישה טוב והיא מפחדת שתקבל עוד אירוע מוחי, או עוד התקף לב או ווטאבר. מה הם מצפים? לחיות פוראבר? אין לי כוח לזקנים...
אכלנו פה ושם, העלינו זכרונות מאבי שנמצא בלאוס ולא מתעניין מה איתנו כלל וכלל, וראינו תמונות של הילדים של אחותי במחשב. היה ממש מבעס. לכל מקום שלא מביטים רואים פרצוף חמוץ, ואף אחד אינו מתעניין בשני אלא רק בעצמו. אמא סיפרה על חתונה שהיא היתה בה. שאלתי, איך היה החתן? ענתה במילה אחת: "עירקי". סבתא החזירה הימהום חמוץ שפירושו "אז מה עוד נותר לומר"...
חזרתי הביתה מעוצבנת, משוועת לצאת לנשום אוויר אבל יודעת שבנזוגי לא אוהב לצאת בסופי שבוע, או בכל זמן אחר. אז אני תקועה בבית. איזה ערב שישי מבעס. מתגעגעת: לצאת לרקוד, ללכת לשבת על איזה בר, לשתות קוקטיל, לצחוק ולנשנש משו. או לצאת לטיול של יום שבת. את כל זה לא יצא לי לעשות כבר אולי חצי שנה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
