בלונד

דמיינו את בלונד

לבושה בשימלה אדומה-לוהטת עם שסע לא-חוקי מבית דולצ'ה וגבאנה

בשערה שזור סחלב פראי

על שפתיה אודם אדום לוהט

מסביבה ענן ערפילי של בושם עדין של אסתי לאודר 

ולצווארה ענק יהלומים באדיבות H. Stern .

דמיינתם? יופי. עכשיו נעבור לטקס הענקת הפרסים:

מקום ראשון: "היסטוריה של אלימות".

ראינו את הסרט אתמול והוא פשוט מושלם: מרגש, לא-צפוי, מדבר באמת על בעיית האלימות ועל המשמעויות הפילוסופיות שלה (מצד אחד מעשה אלים ירדוף אותך כל חייך, מצד שני אי אפשר לשרוד בעולם בלי להפגין אלימות כשצריך). הסיום יפה והולם אך מאוד מאוד נוצרי אדוק.

מקום שני: "פרחים שבורים".

מעבר לעובדה שהשחקן הראשי (ששכחתי את שמו) הוא לא פחות מוירטואוז - הסרט עצמו מרגש בעוצמתו האיטית, שבה העלילה נבנית לאט מאוד. מה שמיוחד בסרט הזה זוהי דווקא התפיסה שלפיה לא כל דבר חייב לתת סיפוק מהיר: כי החיים האמיתיים בנויים מהרבה רגעים בנאליים, איטיים, ועצובים. סרט שמשלב פסימיות עם אופטימיות, ומעביר מסר חשוב: צריך לקחת את החיים בידיים ולא לשבת ולחכות שהכל יפול מהשמים (במיוחד יחסים) ומי שלא יוזם - לא יהיה לו וימות לבד. גם המוסיקה האתיופית מדהימה בייחודה.

מקום שלישי: הסרט הקוראני "להרגיש בבית".

הסרט הזה הוא הוכחה שסרט ללא מלים יכול להיות הרבה יותר עוצמתי מאשר סרט עם פטפוט בלתי פוסק; לשמור לערב רוחני עם סבלנות.

מקום רביעי: "נקודת מפגש" של וודי אלן.

תסריט מרתק שמתכתב עם החטא ועונשו של דוסטויבסקי, רק בלי העונש. הדיאלוגים המושלמים ביותר שראיתי מימיי, והתפקיד הכי טוב של סקרלט ג'והנסון מאז ומעולם.

חביב הקהל: "צ'ארלי והשוקולדה"/ "חתונת רפאים". חמוד!

סרטים שאני צריכה עוד לדרג: "הר ברוקבק", "התרסקות".

הסרט שלא ראוי להיכלל באוסקר: "גן עדן עכשיו". כמו לצפות בסרטון תעמולה נאצי.

בזבוז זמן: נרניה, קינג קונג, ושאר שמאלץ הוליוודי.

לא לראות כדי לא להרוס את הספר: "גיישה", "גאווה ודעה קדומה" (האחרון הופק לסידרה מדהימה בכיכוב קולין פירת', האליל של בלונד. אז למה להרוס??).