כינוי:
מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2005
ערב שבת מעצבן ביותר
אמא הזמינה אותי שבוע מראש לסעודת יום שישי, מה שלא היה מעולם בביתנו. מתפלאת, נעתרתי להזמנה והגעתי בשעה היעודה כדי לגלות שכולם (אמא ואח שלי) עוד ישנים, אין שולחן ערוך ואין כלום. לא הבנתי מדוע בכלל הזמינה אותי...
אח"כ הגיעו הסבתות. אחת בוכה על מר גורלה בשואה, והשנייה בוכה על זה שהיא לא מרגישה טוב והיא מפחדת שתקבל עוד אירוע מוחי, או עוד התקף לב או ווטאבר. מה הם מצפים? לחיות פוראבר? אין לי כוח לזקנים...
אכלנו פה ושם, העלינו זכרונות מאבי שנמצא בלאוס ולא מתעניין מה איתנו כלל וכלל, וראינו תמונות של הילדים של אחותי במחשב. היה ממש מבעס. לכל מקום שלא מביטים רואים פרצוף חמוץ, ואף אחד אינו מתעניין בשני אלא רק בעצמו. אמא סיפרה על חתונה שהיא היתה בה. שאלתי, איך היה החתן? ענתה במילה אחת: "עירקי". סבתא החזירה הימהום חמוץ שפירושו "אז מה עוד נותר לומר"...
חזרתי הביתה מעוצבנת, משוועת לצאת לנשום אוויר אבל יודעת שבנזוגי לא אוהב לצאת בסופי שבוע, או בכל זמן אחר. אז אני תקועה בבית. איזה ערב שישי מבעס. מתגעגעת: לצאת לרקוד, ללכת לשבת על איזה בר, לשתות קוקטיל, לצחוק ולנשנש משו. או לצאת לטיול של יום שבת. את כל זה לא יצא לי לעשות כבר אולי חצי שנה.
| |
 נעלם
נדמה לי שנעלם לי פוסט!!
מי לקח לי פוסט? פרס למוצא הישר
| |
הטבעיות הבלתי נתפסת של גוף אדם
הגוף שלנו. לא ראינו אותו כבר שנים ממש, כמו שהוא. אנחנו מכסים אותו בבגדים, עוטפים היטב בצעיפים, ומהדקים גרביים לאצבעות הרגליים. אפילו תינוק שזה עתה נולד חווה צינוף בחיתולים ללא מתן מרחב נשימה לאיבריו הדאובים.
והנה קרן אור קטנה: צלם שמצלם את הגוף העירום, כמות שהוא ובלי הנחות. המצולמים נדרשים להתפשט, להיכנס לפוזה סתמית (בדרך כלל בעמידה כשהם מישירים מבט למצלמה על רקע אורבני כלשהו), לא לחייך ופשוט להיות הם-עצמם. לפעמים הם מחזיקים משהו סימבולי. פעמים הם בקבוצות קטנות. לפעמים הם מרפדים בהמוניהם פיסת קרקע רחבה, כיכר שלמה או יער עבות.
כל כך יפה שבא לבכות.
כל כך חוזר למקורות.
כל כך נכון, כל כך אמיתי.
כל כך לפני החטא הקדמון ואחריו, נשארנו אותו דבר: בשר ורוד ועצמות בולטות.
כזו היא האמנות: האמת הפנימית שלנו שמתפרצת בכל עוזה דווקא כשאנחנו לא מתפשרים, לא מתביישים, מעזים להיות אנו-עצמנו.
יש אנשים שצופים בתמונות ולא מבינים: לטעמם זוהי פריצות, או שדידת האינטימיות, או חילול קודש - כל אלו הם דברים שהכניסו לנו התרבות המערבית והדת הממוסדת: להסתתר, להתחפש, לא לתת למיניות ולבשר עצמו, כלומר לעצמנו כפי שאנו, מקום להתבטא. לא לתת לעצמנו מקום של כבוד, להתבייש במה שאנחנו ולעולם נהיה, ועל כן להתלבש בחדרי חדרים מתוך תחושת אין-אונים עצומה ולהכביר על עצמנו פריטים מיותרים: חזיות שיחזיקו את מה ששואף ליפול, תחתונים מהודקים, צווארונים מורמים וגרביונים אטומים. אלו הם אנשים שבעיניהם הגוף האנושי עדיין נחשב לטאבו: אסור לשמוע, אסור להריח, אסור להרגיש את הבשר והדם הפועם מתחתיו, ובפשטות, אסור לתת לחיים לפרוץ ולצמוח לנגד העיניים.
הצלם ספנסר טוניק חושב אחרת
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
