כינוי:
מין: נקבה תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2005
 חיים חדשים!!!!!!!!!!!!!
יש לי אחיינית חדשה!
לילי נולדה (או כמו שנ', האחיין שלי, קרא לה בתקופה של ההריון יי-יי, אם זכור לכם)
במשקל 3.400, הנסיכה החדשה כבר יצאה לעולם. בהונג-קונג, ואני לא אראה אותה בזמן הקרוב. הוריי יסעו לשם עוד שבועיים. אוי, כל כך בא לי להיות שם עם אחותי, לתמוך בה ולטפל ביי-יי הקטנה!! כמה קשה שהן רחוקות, שתי הנסיכות.
מעניין אם גם היא תהיה בלונד.
| |
בתאפון
הכי כיף לאכול שלא בזמן הנכון: תפוח בדבש, מצה עם שוקולד, אזני המן, סופגניות ולביבות, וארוחת בוקר באמצע היום.
הכי אירזיסטבל: שוקולד, קפה, קולה ובמקרה שלי - חלבה.
הכי היפראקטיבי: סוכריות קופצות.
הכי רטרו: סוכריה על מקל בצורת תרנגול, אדומה ונוצצת. אה, וגם מקל סבא.
הכי סקסי: דובדבנים ותותים עם קצפת, מטבל שוקולד חם.
הכי ריחני: מאפיות וצומת עלית.
המסעדה עם השם הכי מעורר תיאבון: בית הפנקייק (מחלף הסירה, הרצליה).
הסופרת עם השם הכי אכיל: בננה יושימוטו (הספר "ישנה", עדין ואהוב).
והכותר עם השם הכי מזין: "האישה האכילה" מאת מרגרט אטווד (לא משו).
השם הכי מגניב לתינוקת: שזיף.
האוכל הכי פשוט וטעים: פלאפל.
החיה שהכי לא כיף לאכול בעולם: פינגווין. כזה חמוד... וגם ציפורים כי הן יפות כל כך...
המשפט שאף פעם לא שמעתי: "תגמרי מהצלחת".
המשפט הכי פולני: "אם תבלעי את המסטיק בזוקה, הוא יידבק לך לפופיק".
הכי ילדות עשוקה: ארוחת צהרים מוכנה במקרר, שמה במיקרו לבד ואוכלת.
הכי ילדות מאושרת: לחזור הביתה מביה"ס לתוך ריחות מהבילים של אוכל של סבתא, והיא עם הסינר מגישה לנו. פעמיים בשבוע, שני וחמישי.
הכי יקר: יצא לי לאכול במסעדה מדהימה בגבול בין גרמניה לבלגיה, 7 או 8 מנות מהודרות, שמלות ערב וחליפות, קוקטיילים לפני (בחדר-הסבה עם כורסאות חומות מזמש) ואפריטיף אחרי, והיינו צריכים לפקסס ימים מראש את בחירתנו מהתפריט. אין לי מושג כמה זה עלה, וטוב שכך.
הכי דוגמני: חסה, עם קצת חסה בצד.
הכי צרפתי: צלחת גדולה ולבנה עם גרגיר אוכל במרכזה, מלווה בשפריץ רוטב בצד. כמה יקר ככה נשאר רעב.
הכי in-שלא-בצדק: קוקטייל פסיפלורה, קרם גוף פסיפלורה ומסכת פסיפלורה לעור הפנים. בקיצור, פסיפלורה.
הכי בר-מצווה: רבע עוף, סלט גזר חריף ואורז.
הכי ביזארי: חברה שלי לשעבר כ', אכלה במסעדה הודית ולאחר מכן הרגישה כל כך רע, שיצאו לה גזרים... מהאף! לחלופין, חברתי לשעבר נ', אכלה באותה מסעדה הודית ולאחר מכן הקיאה את הכל, למרות זאת היא המליצה לי על המסעדה. שאלתי, איך את ממליצה אם הקאת הכל?! והיא ענתה: "אבל כשלעסתי היה טעים".
הכי לא מומלץ במהלך בליינדייט: עוגת פרג ופסטה פסטו. עד שתוציאו את כל השחור-הירוק הזה מהשיניים, הדייט יברח.
האוכל עם הצבע הכי דוחה: גפילטע פיש וגלידה יפנית. אותו צבע אפרפר, ושניהם טעימים.
הכי מרגיע: פסטה בשמנת, לחם עם חמאה.
הכי בילוי: לצאת לאכול סושי. או-ה-בת.
הפרי הכי מעוצב בצורה חמודה: אפרסק, מישמיש.
והפרי הכי מגונדר: קרמבולה.
ולסיום חידה: מה יוצא דופן בין המילים- נמלה, תינוק, פנקייק, קצפת
?
| |
 היא עוזבת אותי?
דווקא בזמן האחרון, שהרגשתי שדברים זזים; דווקא כשהתחלתי כבר להרגיש שהיא מבינה עניין ומאד מאד עוזרת לי בבעיות הקטנות של החיים; דווקא אחרי שהיתה לנו תקופה שהיא ואני לא תקשרנו מי יודע מה אבל אח"כ פתאום היתה התקדמות יפה וטובה... אז היא הודיעה לי לפני יומיים-שלושה, שהטיפול שלנו צריך להיגמר. סיבות חיצוניות. לא נוכל להמשיך עד תום התקופה שקבענו, יש שינויים, היא צריכה לעבוד עם עוד אנשים שזקוקים לה וכו'... אני קיבלתי את זה קצת קשה. איכות החיים שלי מאד עולה כשהטיפול הולך טוב, אני יותר רגועה, יודעת שיש לי כתובת להתייעץ ולשאול שאלות. זה נחת עליי מאד באופן לא צפוי, אני קצת הרגשתי שהיא עוזבת אותי, למרות שבהיגיון ברור לי שלהפך, היא נתנה לי יותר צ'אנס מאשר לאחרים (אנחנו כבר יותר משנה בטיפול, בעוד שלאחרים באותה מסגרת נתנו שנה בלבד). והיא לא התייאשה ממני: גם כשלא הלך בכל זאת המשכנו, עד שהתחלנו להתקדם. אולי זה בגלל שאני טיפוס שקשה לו לתת אמון מהר בבני אדם, לוקח לי המון זמן להרגיש שיש עם מי לדבר ושמקבלים אותי, ולהתחיל לעבוד באמת.
אוף, שובפעם אותה תחושה מוכרת בין כעס לעצב לצער עמוק: שובפעם אני מרגישה שהכל בגלל ההורים שלי, שובפעם אני מהרהרת איזו עבודה לא שלמה הם עשו כשגידלו אותי. כשלא שמו לב מה אני עושה, מה חושבת ומי אני בכלל. אוף. אם הם היו שם בשבילי כשהייתי צריכה, לא רק שלא הייתי צריכה לעבוד קשה כל כך בשביל לתת אמון במישהו, אלא אולי אפילו לא הייתי צריכה להיעזר בטיפול פסיכולוגי.
אוי, תמיד החלומות האלה. כל כמה ימים: עוזבים אותי, משאירים אותי לבד, לא עונים לי בטלפון, או שעונים ולא מקשיבים לי... מסתובבת... זה תמיד קורה בקניון עמוס באנשים עם מלא חנויות יקרות ונוצצות, או במלון מפואר, ואני מרגישה כל כך לבד. בחלומות האלה לרוב בייבי לא שם, חבריי לא שם; אף אחד לא עומד לצידי. לא כמו בחיים. והוריי, תמיד בחלום אני יודעת שהם איפושהו נמצאים שם אבל אני לא יכולה להגיע אליהם. ומחפשת... מחפשת... מחפשת... הם לא עונים, לא נמצאים. גולשת במנהרות צרות. גולשת במגלשות מים (כמובן, מים מסמלים את החיים בחלומות האלו). רצה במקומות אפלים. יושבת בקפה בקניון העמוס. נכנסת לחנויות, מנסה לקנות בגדים, תחושת ריקנות, לא מוצאת אפפעם שומדבר שיתאים לי. מחפשת ומחפשת ומחפשת ולא מוצאת, רק הריקנות הזו שאני צריכה שיעזרו לי ואין אפאחד ולא מצליחה אפילו לבכות. מהחלומות האלה אני מתעוררת מרוקנת מאנרגיה, חשוקת שפתיים ושיניים, הלומת שינה עדיין ניגשת לשירותים, רואה מסביבי את הדירה שלי זה מרגיע עושה קפה ומתאוששת לאט לאט.
הדברים הטובים שבחיים. פורים עם בייבי: כיף, כיף כיף שהוא חזר מהמילואים סופסוף; ביום האחרון כבר הרגשתי רע מרוב שהתגעגעתי. כל מי שהתגעגע פעם מאד, בטח יבין, מי שלא לא. געגוע, אחד הרגשות הכי חזקים בחיים! ואז המושלם שלי בא ואפילו הביא לי מתנה וארוחה, חיבק ונישק ונרגעתי כמו כלום. היינו הרבה יחד: הסתובבנו בקניון, קנינו פאות מטופשות, בישלתי עוף ואכלנו, הלכנו למסיבה ורקדנו ביחד (לראשונה), ביקרנו אצל ההורים, ניצלנו מתאונה של כמעט-התנגשות-חזיתית-עם-איזה-אידיוט, תודה לאל על כך ובכלל על הזמן היפה שלנו יחד. והכי חשוב: לישון ביחד, זה אחד הדברים הכי מרגיעים ויפים שיש בעולם.
אחרי לבטים קניתי סוף-סוף מכונת כביסה. מצד אחד זה נחמד מאוד, הצרה, שעכשיו אני יצטרך לעשות כביסה, את זה לא לקחתי בחשבון.. בינתיים המכונה עוד לא הגיעה, אז אני יכולה עוד להינות משירותי הכביסה של אמא שלי.
שמתי לב שברוב הפיסקאות איכשהו הזכרתי את ההורים שלי. למה ההורים שלנו משחקים תפקיד כל כך חשוב בחיים הבוגרים? (למרות שמבחינות מסוימות אני עדיין ילדונת :)) למה כל כך קשה לי להשתחרר מהם... כנראה שהם כל החיים יהיו חלק בלתי נפרד מהחוויות בחיים שלי, ועם זה אני אצטרך להתמודד. אני מנסה, מנסה ומנסה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
