יש מיליון סיבות למה לא.
את כל השיקול על 'לנסוע או לא לנסוע' התחלתי מלפתוח גוגל, להקליד 'בעד ונגד המסע לפולין'. גוגל, כעבד נאמן מצא 2600 תוצאות.
אם נצא מנקודות הנחה שאחרי 2000 תוצאות, מנוע החיפוש מתחיל להפנות אותך לאתרים שכבר ראית, אז כבר מדובר ב-600 דעות פחות. אבל אני לא הולכת לקרוא 2000 דעות של 2000 אנשים, יש לי פרוייקט בקולנוע להגיש, ומתמטיקה לתרגל, ותנועת נוער להשקיע בה, ומבחן באנגלית להתכונן אליו. אני מעדיפה לעשות חישוב מהיר- אם נצא מנקודת הנחה שכל תוצאת חיפוש מסמנת דעה- בעד או נגד, ושהדעות חלוקות באופן שווה, אז את כמות הדעות נגד נמצא ככה:
2000:2=1000 (המורה שלי למתמטיקה צריך להיות גאה בי, חישבתי את זה בלי מחשבון).
1000. אולי לא מיליון, אבל אלף. אלף אנשים שטוענים שלנסוע לפולין, לדרוך על אדמות הטבח ולנשום את אבק הגופות באוויר זה רעיון גרוע. כשאומרים את זה ככה זה נשמע רעיון ממש גרוע. מי רוצה לחזור למדינה ממנה אבותיו ברחו? מי האידיוט שילך ויתן את מיטב כספו לצאצאי הרוצח הנאצי? מי רוצה לחזור למקום שהמחשבה עליו גורמת לסבתא שלו לבכות? מה זה הרעיון המטומטם הזה?
'פולין זה לא מסע של בכי' דאגה המחנכת שלי להדגיש, 'בכי הוא לא מדד לשום דבר'.
אז אולי זה לא הבכי שלנו. אולי המדד לשאלת פולין הוא הבכי של קודמנו.
אין בי שמץ של אמונה יהודית, אבל יש בי שורש. אני מחזיקת לאום יהודי- הורי יהודים והוריהם יהודים. אמא של אמא שלי, סבתי, יהודיה. אחותה של סבתי, ששמה אף פעם לא נודע לי, היתה יהודיה ונרצחה על היותה יהודיה- במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. אולי השאלה שאני מתלבטת בה כבר חודשים, תשובתה נמצאת בעיניים הדומעות של סבתא. השורשים שלי נמצאים שם- במשרפות, ברצח, בערימות הנעליים המרופטות. לכו תדעו, אולי אחת הנעליים האלה שייכת לסבתי מדרגה שניה?
וכשחושבים על זה, אולי אנחנו בכלל לא מסתכלים על זה נכון. אולי אנחנו צריכים לשכוח מהנאצים כנאצים, ולשכוח מהיהודים כיהודים. אולי השיקול שלי צריך לבוא לא מתוך היותי תלמידה בישראל, ארץ היהודים, אלא מתוך היותי בת אדם בעלת צלם אנוש על כדור הארץ העגול שלנו. אולי עלינו, כחברה אפילו, לשכוח לרגע מהילולת הרצח שעברנו. אולי עלינו להסתכל על הגרמנים המובלים לרצוח כבני אדם (וצר לי לבסר לכל המתקוממים, אבל אדם הוא אדם, לא משנה כמה זה לא ניראה לכם), אולי עלינו להסתכל על היהודים המובלים לרצח כבני אדם לכל דבר. אולי עלינו לזכור כי מה שקרה שם, לפני יותר משישים שנה, היה רצח, פשוט כמשמעו.
"ויאמר קין אל-הבל אחיו;ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל- הבל אחיו ויהרגהו".
אח הורג את אחיו, שכן רוצח את שכנו, תלמיד את מורו, אנשים שקמים כנגד אנשים.
אולי כל התהליך הזה של ההכנה למסע לפולין, של המסע עצמו, אמור להזכיר לנו אפילו אם רק קצת שמדובר באנשים, בבני אדם, כנגד בני אדם. אולי בהיותנו חלק מהתהליך אנחנו אמורים להבין כמה אדם יכול להיות אכזרי, כמה תמים וכמה נורא השילוב של השניים האלה ביחד. אולי אנחנו אמורים (ואולי זה מה שאני מאמינה שצריך להיות) לנסות להבין את טבע האדם.
כולם מדקלמים "צריך לזכור".
לזכור לא יעזור לנו בכלום רבותי, צריך לפעול כנגד אכזריות וכנגד ניצול החולשה וכנגד התום. אולי זה חלק מהמסע- הפעולה.
מה בכלל אני רוצה מהמסע הזה?
אני רוצה לצעוד בתוך תא אליו הכניסו אנשים וחנקו אותם למוות, ולנסות לדמיין איך זה לגרוף את הגופות. אני רוצה ללכת בשלג של פולין החורפית ולהבין כמה נורא היה לצעוד למוות שלך בכפכפי עץ וכותנות בד. אני רוצה להרגיש את האימה, ומצד שני להבין איך אדם יכול לבצע את המעשים האלה ולהאמין שהוא צודק. ומצד שלישי להבין איך אפשר לשרוד את זה בחיים, ולנהל חיים מלאים ומשמעותיים.
אבל זה לא ראלי, נכון? אין לי סיכוי להבין אף אחד מהצדדים האלה. בשלג אני אצעד עם שלושה מעילים, שני זוגות גרביים, צעיף, כובע ונעליים אטימות, ובסוף הצעדה אני אשב לשתות קפה.
אף אחד לא יבקש ממני להרוג אדם רנדומלי ברחוב.
אף אחד לא ירה בההורים שלי מול העיניים שלי ויבקש ממני להעז להביא ילדים לעולם אחרי זה.
לא, להבין זאת לא בקשה ראלית.
אני לא באמת יודעת מה אני מצפה מהמסע לפולין. אני רוצה לדרוך שם, להרגיש את השלג בכפות הידיים שלי. אני רוצה לתפוס את המבט של איזה פולני שמסתכל עלי עקום ולהסתכל לו כל כך בתוך העיניים שהוא יברח לאמא שלו בבכי. אני רוצה לנשום את עפר הגופות ולהריח את ריח האורנים, אני רוצה להיות שם.
אני רוצה לחוש את הצמרמורת הזאת, ואולי לא להבין אבל לחוש הזדהות לפחות. ואולי זאת בקשה ראלית- שישים שנה אחרי, בעולם שונה לחלוטין, במאה אחרת- לחוש את אותה צמרמורת ראשונית. אותה אמונה עיוורת שהכל יהיה בסדר בסופו של דבר. אולי להזדהות עם בחורה בת 16 שצעדה מתחת לשלט "העבודה משחררת" היא בקשה הגיונית.
אני מצפה לחוש קמצוץ הזדהות, זה הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
