:-)הבלוג של חנוש:-)

אני בת 16. קבעתי עם כרמית, חברה מהכיתה, לנסוע לתל אביב כדי לראות סרט. זה היה הסרט ,THE DOORS בקולנוע גת, ליד כיכר מלכי ישראל (אז קראו לה כך, היום קוראים לה כיכר רבין). בעצם, אני לא מתה על "הדלתות" וגם לא על ואל קילמר ומג ראיין, אבל כרמית נורא רצתה לראות את הסרט הזה אז הסכמתי. אמרנו שנלך להצגת חצות... כמו האחים הגדולים שלנו...

אז הלכנו לסרט. ההורים שלנו לא שמים לב בכלל מה אנחנו עושות, לפחות לגבי זה בדרך כלל כך, הם לא יודעים היכן אני ועם מי ומה אני עושה וגם אם הם שואלים, זה לא על מנת לקבל תשובה, אליה הם בקושי מקשיבים ורק אומרים: המממ... אוקיי ביי. אז אנחנו ברשות עצמנו להגיע ולחזור. גם אין שעה שאני צריכה לחזור הביתה ומעולם לא היתה...

הסרט לא מצא חן בעיני: סמים, סמים סקס ועוד סמים. רוק וסמים זה לא בדיוק מדבר אלי, אבל כרמית, שהיתה בקטע של חולצות שחורות ואיפור כבד, מאד נהנתה. התכנון היה לחזור ב"קו לילה", מין אוטובוס שנוסע במשך הקיץ מת"א לפ"ת במסלול של קו 66. אז עלינו לקו הלילה שהיה עמוס בבני נוער צוחקים ועליזים ועוד כמה מבוגרים. כבר שם היתה לי הרגשה לא טובה; אחד המבוגרים שלח אלי מבטים חושקים, איחס, רק שלא יירד איתי בתחנה. פחדתי ולא ידעתי איך אגיע הביתה, כי התחנה של האוטובוס ממש רחוקה מהבית שלי יחסית לשעת הלילה הזו...
כרמית צחקה ואמרה שהיא בכלל לא מפחדת, ירדה במרכז ונעלמה אל תוך החושך.

אני נותרתי לבדי והחלטתי לרדת תחנה אחריה, למרות שזה יותר רחוק מהבית, לי לא רציתי לרדת בתחנה החשוכה שיותר קרובה לי הביתה. התחלתי ללכת. לילה, חושך, העיר שוממה ומלאת צללים ואני לבדי. כבר החלטתי לתפוס מונית אם תעבור, אך לא נראתה שום מונית בסביבה. הלכתי מהר, עקביי נוקשים על המדרכה, כששמתי לב שיש מאחורי רחשים חשודים. בכל פעם שעצרתי או הסתובבתי, נדמה היה לי שמישהו נעצר ומסתתר... אמא'לה, זה כמו בסרטים... רוצה הביתה, ומייד.

לבסוף ראיתי מי זה שהולך אחרי: בחור כבן 18 או 19, גבוה ושחום, לבוש חולצה לבנה. הוא התקרב אלי יותר ויותר, וכעת כבר הלך ליידי, קרוב מדי. פניתי אליו ואמרתי: בבקשה, תעזוב אותי. הוא ענה: "אני צריך אותך". אמרתי: אני לא מעוניינת ואם לא תעזוב אותי, אצעק. הוא אמר שוב ושוב שהוא "צריך אותי", שהוא "חיפש אותי הרבה זמן ועכשיו הוא צריך אותי". לא הבנתי בדיוק מה יש לו, אם הוא משוגע, אבל ממבטיו החולניים הבנתי שהוא לא עומד לעזוב אותי. עכשיו הוא לא רק דיבר איתי בקולו המיוחם אלא גם נגע בי, שלח את הידים המזוהמות שלו אלי.

אני הולכת מהר מאד, כמעט רצה. הוא הולך לצידי, מגביר את המהירות בהתאם. סלולרי כמובן לא היה אז, ולא היה לי שום כלי-נשק. חשבתי מהר מהר והחלטתי לחתוך דרך רחוב צדדי וחשוך, קיצור-דרך דרך השוק של פ"ת, מתוך תקווה שהוא סתם מתבדח והוא בטח ימשיך לצעוד בדרך הראשית. אז כשהגענו לפנייה הקטנה הזו ימינה, נכנסתי לשם והתחלתי לרוץ.

אבל כשהבטתי אחורה תוך ריצה, הוא עוד היה שם, רץ אחריי. אלוהים, הוא לא משחק משחקים... הוא באמת רוצה לעשות לי משהו, ונראה לי שהבנתי מה... לא האמנתי שזה באמת קורה לי, אולי אפילו התחלתי להתפלל שאינצל. הוא מתקרב ומתקרב, הוא רץ עם נעלי התעמלות ואני עם העקבים, עלולה למעוד וליפול כל רגע... ואז, בעודי רצה בכל כוחי בקעה מגרוני צרחה ארוכה, איומה, חדה כמו שבחיים שלי לא צרחתי. הצווחה נמשכה לאורך כל הרחוב הקטן והחשוך, ובטח העירה לפחות חצי מהאנשים שגרו שם... בחיים לא צרחתי כך, הרגשתי כמו חיה שמנסים ללכוד אותה ולהרוג אותה, והיא צועקת מתוך איזה יצר השרדות אחרון.

עקב צרחותיי האיומות, ברח המניאק. אני המשכתי לרוץ ורצתי עד הבית, כשאני בוכה. אפילו לא ידעתי שאני מסוגלת לרוץ כל כך הרבה וכל כך מהר (מה שישתלם אח"כ בבגרות בהתעמלותJ)... כשהגעתי הביתה היה כל שערי רטוב כאילו יצאתי כרגע מהמקלחת.

כולם ישנו; התאפסתי על עצמי, התקלחתי והלכתי לישון.

למחרת בבוקר, סיפרתי להוריי מה שקרה. אני לא יודעת לאיזו תגובה ציפיתי, אולי שיקחו אותי למשטרה, אולי שישאלו אותי איך הוא נראה, אולי שיבקשו פרטים או שיציעו לי שבפעם הבאה יבואו לקחתני מהתחנה. אך התגובה היתה: "בסדר, נניח שמישהו רדף אחרייך, אבל מה את רוצה מאיתנו עכשיו? הרי הוא לא עשה לך כלום. שכחי מזה".

נדמה לי שניצלתי הודות לתושייה שלי. אתם יודעים מה, גם אם הוא היה אונס אותי, כנראה שזה היה כואב פחות מהתגובה של ההורים שלי. ויותר לא דיברנו על זה מעולם.