פעמים רבות כל-כך בערה בי התשוקה לכתוב, ובכל זאת, נראה כי זה אף פעם לא הרגע המתאים. גם עכשיו לא. 

גשם בחוץ, מתופף על החלון. מזכיר לי את העולם שבחוץ, למקרה שאשכח. ואיך אוכל? 

הפיתויים כה רבים, כה מזמינים. והתשוקה הזו- לעוד, לעוד. חוסר המנוחה המבורך והנורא כאחד. אני לא מסוגלת יותר להיות לבדי, משהו מפחיד לי, כשאני לבד עם עצמי. משהו לא מסתדר. אני זקוקה להסחות הדעת, אני צריכה לערפל את חושיי, כדי להתעלם מהחושך המבעית הזה בפנים. אני תוהה, מתי תשקוט נפשי, האם אי פעם? קשה לי להאמין, הסערה המתחוללת בתוכי תרקד לנצח, תערער את שפיותי. 

רעם בחוץ, אחד חזק במיוחד. זמן רב שלא נרדמתי צלולה, בודדה ומבוהלת כל-כך. 

First we take Manhattan, then we take Berlin