כל לילה זה אותו סיפור.

אני חוזר והיא במיטה, לא תמיד בצד שלה, אבל תמיד במיטה.

היא פוקחת עין או שתיים ומברכת אותי בחיוך שיש רק לה ובכלל לא אכפת לה שאני מסטול או שיש לי ריח של וויסקי ובחורה.

היא תמיד מחייכת אליי, ואז אני מוריד אותה מהמיטה ומניח אותה על הרצפה במיטה שלה.

וכל לילה מחדש אותו טקס, היא מתגלגלת ואני מלטף לה את הבן, מצד ימין בערך שלושה סנטימטר מתחת לצלקת שיש לי ולה באותו מקום.

והרגל שלה קופצת קצת והיא משחררת מין קול חריקת דלת שכזה. הלוואי שהיה לזה שם.

היא מתהפכת, נותנת עיטוש כלבי, ומניחה ראש לישון עם עוד חריקת דלת, ולא משנה מה קורה אני תמיד מתעורר כשהיא שוכבת לידי, מנוחמים אחד בחום הנשימות של השניה.

לא אכפת לה שאני עדיין מסטול, והיא עדיין אוהבת אותי גם כשאני לא.

אנחנו קמים ביחד והולכים להכין ארוחת בוקר.

אני אוכל ביס, ואז היא מקבלת חתיכה (לפעמים שתיים) ואז אני מנגן קצת והיא יושבת להקשיב, ואם ניגנתי טוב במיוחד היא משלימה בעוד חריקת דלת קטנה.

אני מוצא בה חמימות.

היא כלבה שננטשה כשהיא הייתה גורה,

ואולי גם אני.

היא מפחדת נורא מזיקוקים ואם יש סופת ברקים היא רועדת כולה ואני מחבק אותה חזק חזק.

היא לא מפחדת מכלבים גדולים, חתולים בינוניים ,שואבי אבק ושקיות ניילון שזזות עם הרוח בהפתעה.

וכשאחד מהם מתקרב אליי היא ישר רצה אליו שיבין עם מי יש לו עסק, ולפעמים, גם אני רץ.

כי כלבים גדולים וחתולים בינוניים לא מפחדים נורא מכלבה במשקל 3 וחצי קילוגרם.

וכששנינו רצים יחד ומפחידים חתולים היא מסתכלת עליי, מחוייכת. בטוחה שהיא הדוברמן המפחיד בעולם ומקפצת בגאווה ששמורה רק לכלבים נאמנים.

וכשאני רועד היא דוחפת את הראש שלה לאף שלי ומלקקת אותו, ולא משנה מה קרה אני צוחק, ומלטף לה את הבטן והראש ואז שנינו מתכרבלים וחורקים אחת לשני עד שאנחנו נרדמים.

היא הניחה ראש על כתף ששמרתי לכל אחת אחרת

מבט ריק, פרצוף יפה באיטיות היא ממהרת

שולחת סימנים ומזדחלת על גחון,

"אל תדאג" היא מתלחשת, זה לא נחש זה רק לשון.

כולה קרה כמו אש ורטובה כמו דלי של מים

יש לה צוואר ארוך ורך ושפתיים ושפתיים

אתה רוצה למרוח ולברוח, להתחמק מהמוכר,

אתה תהיה בה ותקום ותרגיש אותו דבר,

אבל היא מריחה כמו הלילה אז אתה מתכסה בשכחה.

ואז אוחז בה, מסתער, נרקומן של הבריחה, מכור לעור ולבשר

מתי תהיה כבר מאושר?

היא לא תשלים לך שום חלק, לא תחלים לך פצעים,

צלקות כמו לטאות תמיד מחליקות בין חרכים

אז אתה ממשיך ומתמסר, מתענג על זמנית כי ברגעים קטנים כאלו לפעמים יש אלוהות קטנה של אושר,

כשהעיניים לא רואות, איך בשקרים הכי גדולים שלך הסתרת אמיתות.

אז היא גונחת ואתה ממשיך  והחדר מתערפל אתה לא שם ולא כאן כלוך איבר אחד חודר

מחזיק את השמיים שלא יפלו, את הגוף שלא יכחד, ואז פורק ומתרפק על עוד

רגע

חום

אחד...

כי היא לא תשלים לך שום חלק, לא תתן שום נחמה,

הצלקות כמו עלוקות לא עוזבות בלי מלחמה.

היא לא תשלים לך שום חלק, לא היום, גם לא מחר,

כי על צלקות, אהובותייך, אתה שומר מכל משמר.