אני דורש חופש.

חופש מעצמי, מעשרות הדאגות שסובבות את ראשי תמיד.

חופש מפחדים, חופש מריצה בלתי נגמרת אחרי חומריות. כסף, כבוד, הערצה.

חופש מהמסגרת המרבעת הזאת של הגדרות תפקידים.

מי אני? אני מוזיקאי? כמו הנדריקס, כמו ג'ק? כתבת שירים? הוצאת אלבום? הופעת לאחרונה?

אתה אמן? אתה מתייסר לנוכח חוסר ההבנה של אנשים כלפי דעותייך?

אתה גבר? מי האישה שלצידך?

אתה מפרנס? את מי? את מה?

הדברים הללו הם זמניים.

כסף נגמר, שירים מתיישנים, רגשות של אנשים אחרים דוהים אל תוך הנוסטלגיה המעוורת.

זכרונות אפרוריים של האדם שהם היו פעם כשהם הרגישו לראשונה.

הדבר היחידי שנצחי הוא השינוי.

שינוי עצמי, מטמורפוזה. היום אני הוא, מחר אני אחר.

זמנים עוברים, גאות ושפל מחליפים אחד את השני, אדם נקבר באדמה, והופך לדשן, לתזונה לרימות ולתולעים, שבתורם ימותו גם.

בתוך התפוח שנאכל נמצאים נוזלים שנשאבו מתוך שורשים, נאספו אל האדמה מתוך מי גשמים שהצתופפו יחדו בתוך ענן, דנו בתקופה היפה שהם היו נהר אימתני וזורם.

הכל נצחי, כל עוד אתה לא מנסה לאחוז בו.

גם האהבה שלך אליי תחלוף, בין אם הוחלפה באהבה אחרת או נמקה והצתמקה לחור בבית החזה שלך.

חור שתנסי למלא בכתיבה, שירה, או האחזות בהגדרות מרבעות, אני אישה, אני אם, אני מוגדרת.

הדרך היחידה לשלוט על גורלינו, היא להשלים עם העובדה שהוא איננו שם,

שום שלט קטן "גורל" לא מחכה לנו בקצה המסע.

שום דבר מלבד סך הימים והלילות, מסודרים על מדפי הזמן.

ספרים קטנים שטומנים בהם את זמני חיינו.

אהבנו מספיק? צחקנו מספיק? או שהשגרה האין-סופית הזאת עיוורה אותנו מכדי לראות את המים בתפוח?

מלראות את הכאוס הנוראי שמסתתר מאחורי צמיחתו של פרח באדמה, לוגם מים עתיקים, ניזון מפיסות היסטוריה שטמונות מתחתיו.

שינוי הוא נצחי, שליטה היא שקר.

"בוקר טוב עולם", אני לוחש בעוד אני נולד מחדש, פוקח עיניים כמו עוף החול שטמון באפר.

הכל שם,מולינו, וזה פשוט יפיפה.

רק תסתכלו על זה.