היא הניחה ראש על כתף ששמרתי לכל אחת אחרת

מבט ריק, פרצוף יפה באיטיות היא ממהרת

שולחת סימנים ומזדחלת על גחון,

"אל תדאג" היא מתלחשת, זה לא נחש זה רק לשון.

כולה קרה כמו אש ורטובה כמו דלי של מים

יש לה צוואר ארוך ורך ושפתיים ושפתיים

אתה רוצה למרוח ולברוח, להתחמק מהמוכר,

אתה תהיה בה ותקום ותרגיש אותו דבר,

אבל היא מריחה כמו הלילה אז אתה מתכסה בשכחה.

ואז אוחז בה, מסתער, נרקומן של הבריחה, מכור לעור ולבשר

מתי תהיה כבר מאושר?

היא לא תשלים לך שום חלק, לא תחלים לך פצעים,

צלקות כמו לטאות תמיד מחליקות בין חרכים

אז אתה ממשיך ומתמסר, מתענג על זמנית כי ברגעים קטנים כאלו לפעמים יש אלוהות קטנה של אושר,

כשהעיניים לא רואות, איך בשקרים הכי גדולים שלך הסתרת אמיתות.

אז היא גונחת ואתה ממשיך  והחדר מתערפל אתה לא שם ולא כאן כלוך איבר אחד חודר

מחזיק את השמיים שלא יפלו, את הגוף שלא יכחד, ואז פורק ומתרפק על עוד

רגע

חום

אחד...

כי היא לא תשלים לך שום חלק, לא תתן שום נחמה,

הצלקות כמו עלוקות לא עוזבות בלי מלחמה.

היא לא תשלים לך שום חלק, לא היום, גם לא מחר,

כי על צלקות, אהובותייך, אתה שומר מכל משמר.