צניחה חופשית

מעיזה, מנסה לצאת מהבועה, נותנת למוח אנושי אחר להוביל אותי כי אולי התייאשתי כבר משלי-

שלב ראשון בתחרות כתיבה בבלוג הזה, תמונה מספרת סיפור.

          מהרגע בו הציצה השמש מבעד לאופק, יערה לא הצליחה לעצום שוב את עיניה. לא יותר מחמש שעות שינה עד שהגיעה הזריחה והנה היא כבר על הרגליים, לא מסוגלת לישון אפילו דקה יותר, ויודעת שלא תעצום את עיניה אפילו לא לרגע ביום הזה, שכולו מוקדש לאותו אחד, זה היום המיוחד שלו.

          היא פנתה בצעד מהיר למקלחת וסיימה אותה בזריזות, מנצלת היטב את מעט הדקות כדי להתנקות, להתעורר ולהתרענן לקראת יום חדש, ומשם פתחה את האחרון כדי לבחור בבגד אותו תכננה ללבוש כבר מלפני שבועיים- ובמיוחד לכבודו. במקרר חיכתה קופסת הנוטלה האהובה עליו ועל השיש כל המצרכים שנועדו כדי לאפות חלה טריה, כמו שעשו תמיד בבקרים של הימים המיוחדים, הרי ככה מתחילים יום מיוחד- עם ארוחה מיוחדת. כשסיימה להכין את פרוסות הלחם מרוחות בשוקולד האהוב עליהם, לא שכחה לארוז הכל ולעטוף, ולא להשאיר אף טיפת לכלוך או מזכרת מההנאה שמילאה אותה רגע קודם לכן, בדיוק כמו שהוא תמיד הזכיר לה שעושים.

          בצעדים גדולים, כמעט דילגוים נרגשים, היא חצתה את המסדרון ופתחה את דלת החדר ששימש להם כמחסן, סורקת אותו בעיניה תוך כדי שהיא מנסה להיזכר היכן הניחו את הארגז הזה בפעם האחרונה שהשתמשו בו. בסריקה חוזרת של החדר היא איתרה אותו מתחבא במדף התחתון הצמוד לדלת, זה שתמיד הכי קל לפספס ועליו תמיד צחקו ש"הוא נמצא לנו מתחת לאף". בחיוך קל שנח על שפתיה מבלי ששמה לב היא הוציאה את הארגז מבין מעט קורי העכביש שכיסו אותו, הוא לא הספיק להתיישן יותר מדי מאז הפעם האחרונה שהניחו אותו שם בשנה שעברה. בתוך הארגז נמצאו הריבועים הצבעוניים, גזורים ומוכנים כבר שנה מראש, ורק סימני הקיפול לא היו עליהם- כי כל הכייף זה לקפל אותם לבד בכל פעם מחדש.

          קיפול אחר קיפול, פעם משולש ושוב מרובע והנה קווים שחוזרים על עצמם מקדימה ומאחורה, ולכיוון השני והנה עוד קו מתאר. היא יצרה חור קטן בפינה הנכונה והצמידה את המרובע לפיה, נושפת לתוכו אויר כמו שמנפחים בלון, והנה המרובע מתנפח לו והופך לקובייה מנייר, קובייה ירוקה וקטנה שהושחלה על החוט הדק. ושוב היא קיפלה וניפחה כך עשרות קוביות צבעוניות בגדלים ובצבעים שונים, אמנם לקח לה פי שניים מהזמן הרגיל אך בסופו של דבר סיימה, והשרשרת הייתה מוכנה ותלויה על החלון לכבודו, כל דבר לכבודו.

          במבט מצפה אל תוך הארגז היא גילתה שלא נשאר דבר מלבד ריבועי הנייר אותם הפכה לקוביות, דבר אחד לרפואה שהשאיר אחריו לקראת המסיבה הבאה. מובן שלא, היא חשבה לעצמה בדרכה לצאת מהחדר, הרי בכל שנה מחדש הם מקדימים את התאריך המיוחד בשבוע והולכים יחד לקנות את כל הדברים הדרושים להם, והנה הפעם היא הייתה כאן לבדה- כך שכל מה שיכלה לעשות הוא להסתדר עם מה שנשאר. היא לקח בכף ידה את הקובייה האחרונה אותה לא הכניסה אל שרשרת הקוביות, הקובייה הכחולה והקטנה ביותר, והתבוננה בה. "אני שולחת לך את הקובייה הכי קטנה כדי שיהיה לה הכי קל להגיע אלייך," היא לחשה במתיקות, פתחה את דלת הבית וזרקה את הקוביה מעלה אל השמיים. "זה כל מה שנשאר לי ממך".

http://www.youtube.com/watch?v=2zk_cTSeLUk

גיאצ'וק יקר, מה אתה עושה לי?

מאז שהלכת כל דבר מזכיר לי אותך,

אפילו דברים שלא בהכרח קשורים בך,

אפילו בסיפורים שמושתלים בי מבחוץ

איפה עוד אתה יכול לצוץ?! :(