צניחה חופשית

הוא שוב ישב בחדר חסר אונים, שוב עם ריק בראש ושוב בלי עבודה, אף אחת מהעבודות אליהן הצטרף בחודש האחרון. הוא שוב נקלע לשגרה ששוב עצרה את הגלגלים במוחו מלנוע ולעבוד, ושוב הרגיש את השגרה טורפת אותו ומטריפה את דעתו. הוא גרר את כיסאו לאחור בעצבנות, מנסה לשבור לפחות את השקט בחדר שלא נתן לו מנוחה, התרגז יותר מהייאוש שתקף אותו עם חזרתו של השקט וניסה להרעיש יותר עם אותו כיסא ובאותה הדרך, כששמע שתי דפיקות עצבניות על הרצפה שלו שהגיעו מהתקרה של השכן מלמטה.

            המעשה הלא שגרתי הזה בהחלט בלבל את פורט. הוא הביט לכל צדדיו, מחפש פריט כלשהו שיענה לו על סימני השאלה המעורפלים וראה בפינת החדר מטאטא שהשאיר שם יום קודם לכן. בצעד ברור הוא הגיע אל המטאטא ודפק איתו על הרצפה פעמיים, כתגובה להערה העצבנית של שכנו מלמטה. בעודו מנסה להריץ בראשו את כל השכנים שהכיר עד כה, הוא לא הצליח להיזכר מי השכן שגר בדיוק בדירה מתחתיו והחזיר לו כעת דפיקה בודדה, חזקה יותר, על התקרה או הרצפה המשותפת להם. עצם הפנייה, המשמעות שלה או הדרך בה התבצעה מאוד שעשעו את פורט והשכיחו את העובדה שעד לפני רגע היה מאוד עצבני על השגרה ובתגובה הוא דפק עם המטאטא קלות על הרצפה מספר פעמים.

            התגובה איחרה להגיע, וכששמע את הדפיקות הבאות דרך דלת ביתו- גם הבין למה. הוא הזדרז להגיע אל הדלת ולפתוח אותה בפני שכנו החדש והעצבני ככל הנראה, מתרגש להכיר עוד אדם שותף לביתו וגם אם לא בדרך הכי סימפטית.

            "אני ממש אשמח אם תפסיק לגרור את הכיסא שלך, זה מוציא אותי מדעתי" היא הטיחה בו עוד לפני שהספיק לקלוט את העובדה שמדובר בכלל בשכנה.

            "היי, אני פורט. ואת?" הוא ניסה להשיב לה כדי להרגיע את הרוחות.

            "וורה" היא ענתה בקוצר רוח. "הגרירות כיסא שלך מפריעות לי לעבוד" היא המשיכה בשלה.

            "אני מצטער, וורה, לא ידעתי שזה מפריע לך. במה את עובדת?" הוא התעניין. הסקרנות וההתרגשות פעמו בו כשסרק אותה מכף רגל ועד ראש.                 עד מהרה פגשו עיניו בעיניה הבהירות ושם כבר היה לו ברור שהופעתה החיצונית לא עניינה אותו כמוהן. היא בטח כותבת הרבה, הוא תאר לעצמו כשחיבר את כל הנתונים בדמיונו וראה אותה שם יושבת לפני שולחן עץ עם דפים מפוזרים סביב מחשב נייד, כשהחלון פתוח וקול השקט שכל כך רעם לו לחש לה באוזן את המילים אותן רצתה לכתוב.

            "אני לומדת" היא השיבה בקצרה. מספיק קרוב לכתיבה, חשב, ובכל זאת חייך אליה בשעשוע.

            "אני מצטער, לא אפריע לך יותר" הוא השיב לה. למרות שזה היה זמן הנכון והמתאים לסגור את הדלת הוא עדיין לא רמז לה על כך באף שפת גוף שהיא, כאילו שמתחת לפני השטח זה לא באמת הרגע הנכון להיפרד.

            "אז.."-

            "שיהיה בהצלחה" הוא מיהר להשלים את דבריה שלא ידעה איך לנסח, אופייני כל כך לאחת שכותבת בלי סוף ומתארת אין סוף מצבים אבל קשה לה להתבטא ברגעים המביכים האלה. כשלקח את חצי הצעד שלו לאחור כדי להקל עליה ללכת, נדמה היה לו לרגע שהיא לא באמת רוצה ללכת, למרות שהבהירה זאת היטב- שהוא הפריע לה ללמוד. מעניין מה הולך שם בפנים, בתוך הראש הזה, הוא חשב לעצמו בזמן שחייכה אליו, סימנה לו בראשה 'נתראה' או 'להתראות' במלוא מובן המילה, והסתובבה מביתו. כשסגר את הדלת היה לו ברור שלפחות עכשיו המקום נראה הרבה פחות משעמם משנראה בהתחלה, כשהמחיר המצחיק של האיזור פיתה אותו לרכוש את הדירה הנעלמת והמשעממת הזו.