צניחה חופשית

מוגש לתחרות הזאת. והזאת.

 *בתרגום המשפט מהשיר שמככב כשם הסיפור, כיאה לשעת הלילה בה תרגמתי את השיר, כתבתי מתוק במקום חמוץ. בכ"א אני לא משנה את הסיפור כי הניגוד בין המלוח למתוק יושב בדיוק במקום, וחוצמזה כל השיר מקבל פנים אחרות דרך הסיפור אז שינוי מזערי במילה שולית לא יכול להזיק הרבה.

**או שאני סתם מתעצלת לשנות את הסיפור בהתאם לטעות שלי....

 ריאות שרופות, טעם מתוק.

בום.   בום.   בום.

            ארונות המטבח נטרקו בזה אחר זה ביותר חוזקה ככל שהסבלנות שלה התקצרה.

בום.

            מגירה, למרות שאין שום היגיון בלשים את זה במגירה, אבל אולי הפעם הוא החליט להיות יצירתי ולא הגיוני כדי להשיג את מטרותיו: להרחיק אותה ממטרותיה שלה.

            "יוני!" היא קראה לו בקול ממושך מכל הכוחות שהצליחה לאסוף בתוכה. היא התמקדה בכאב שבפנים, כאב שבער בה עם כל נשימה בכל וריד ובכל עצם, כאב שרצתה להוציא כבר החוצה ובסופו של דבר השאיר לה רק טעם מתוק על השפתיים. איך הוא מעז להחליף ביניהם?

            זה חייב להיות כאן, מצרך בסיסי שאפשר למצוא בכל בית, הגרגרים הקטנים האלה שעושים פלאים בכל דבר שמצרפים אותם אליו, וזאת תהיה טעות להאשים אותה בהתמכרות להם הרי כולם היום מכורים להם, אין איש שיכול ליהנות לגמרי בלי התחושה שהם מוסיפים.

        היא בוערת, ממשיכה לבעור, והחורף ברחובות תל אביב לא מספיק קר כדי לצנן אותה. השריפה מתרחשת בתוכה ואף שלג מבחוץ לא יעזור, השלג הזה צריך לרפא את מקור הכאב, הכאב שבפנים.

            השלג הזה כבר עזר לה בעבר. סכין סלט פשוטה, לפעמים סכין יפנית ואם ממש לא הייתה ברירה אז מספריים, עשו את העבודה הטובה מספיק ופערו בה חתך שאפשר לה להחדיר את השלג פנימה ולהוציא את הכאב החוצה. לאחר מכן בוערות רק פני העור שלה, כל כך בוער עד שהאש המשתוללת בתוכה נעלמת כהרף עין. המתיקות בין שפתיה הזכירה לה שהדמיון סחף אותה רחוק ומעבר למציאות, וברגע אחד היא חזרה להתמקד במטרתה: להרגיש שוב את ג'וליאן.

*  *  *

            הרחוב בחוץ היה שקט בשעה זו של הלילה, איש לא יודע למה ציפתה אבל בוודאי למצוא מי שימכור לה לפחות כמה גרמים שלפחות ירפאו את הכאב. ג'ולין ישבה ליידו והתרכזה במשחק עם הבובה שלה, היא הייתה קטנה מכדי להבחין באמא שלה מוטרדת מול החלון שהשקיף לרחוב הקר.

            הוא כבר ראה אותה בהתקפי חרדה שתקפו אותה בשנים האחרונות, כבר שש שנים עברו מאז והיא עדיין לא התגברה למרות שהיה לה את מייק בכל זמן שלא עבד כדי להשאיר את דירתם בחזקתם. בכל פעם שהיה יוצא, יוני היה תופס את מקומו בשמירה על מירה- למרות שהיה הרבה פחות יעיל ממנו. כשצרחה את שמו בכל הבית הוא ענה לה, אבל היא לא שמעה אותו בדיוק מאותה סיבה שלא ראתה אותו ואת ג'וליאן יושבים בפינת האוכל, בסלון, בחדר השינה, בכל מקום שבו היא נמצאת.

            תודה לאל שמייק חכם מספיק כדי להסתיר ממך את המלח, הוא אמר בהקלה כשהתייאשה מלחפש בכל הבית. היא יכלה לצאת מהדלת ולבקש מהשכנים, אבל אולי לא רצתה שיראו אותה כך, גאווה הייתה בראש מעיינה של מירה למרות שהשתגעה בגלל כמה גרמים חסרים של השלג הלבן הזה. בשבילה הוא צרב את פני העור הרבה יותר חזק ממה שבער בתוכה, אבל הוא ידע שהיא רק ממשיכה לזרות מלח על הפצעים הפתוחים.

            אפילו לא מסוגלת לבכות, האש בתוכה איידה את כל הדמעות, הכאב היה חזק כל כך עד שלא הצליחה לבכות. געגועיה לג'וליאן הבזיקו בין שתי עיניה בכל מבט מחדש בצורת הפיצוץ האדיר שהתרחש מרחק עשר שניות ממנה, מרחק חציית כביש, והגניבו לתוכה פיסות של אבק שריפה שהתלקח בכל פעם מחדש. והוא, יוני, כפי שהיה אשם במותה של בתם והבערת כל אבק השריפה בתוכה, היה גם אשם בכך שמנע ממנה להוציא אותו החוצה. הוא לא חלק עליה, לא סיפר לה שמייק הוא זה שאחראי על עיקר השמירה עליה שהרי בסופו של דבר הוא היה שם כתחליף לו, ולכן שמר על שתיקה עד כמה שיכל.

            ריח זיעה קל ניכר באוויר. היא כל כך בוערת שהיא כמעט נשרפת, ולה לא היה איכפת כשצפתה לנגד שתי עיניה בשידור החוזר של הרגע בו איבדה את כל היקר לה.

            "יוני!" היא צרחה שוב בקול ממושך, מתייסר, וכל שיכל לעשות היה לחבק אותה ולקוות שתרגיש בנוכחותו סביבה. "איפה המלח, יוני?" היא בכתה בקול רועד, בלי אף דמעה. "תן לי להוציא את הכאב הזה, תן לי לשרוף את הכאב הזה בחוץ, תפסיק לשרוף אותי יוני" היא התחננה. בחוץ ירד שלג מבעד לשתי עיניה, ויוני ידע שזה רק גשם נוסף שפקד את הלילה הנצחי הזה, כמו כל לילה מאז שעזב אותה. השלג הזה לא יקרר אותה, המלח לא ישרוף אותה והסוכר לא ימתיק את חייה, והוא ימשיך לחבק אותה עד כמה שיוכל, לפחות עד שמייק יחזור לדירתם ויחזיר אותה לבנתיים מהתהום אליו נפלה שוב.

ED SHEERAN- THE A TEAM

669 מילים, עומד בסטנדרטים