צניחה חופשית

איך הכל התחיל: קיבלתי גיטרה בגיל 16, התלהבתי ממנה, ובדיוק כמו שהתחלתי (ונמאס לי אחרי סיפור אחד) את צליל מיתר- ככה התחלתי במעורפל (ולא הצלחתי לחצות את גבול הרעיון) לכתוב את "אבדות ומציאות". בניגוד לפעם- היום הפרקים שלי יותר ארוכים, יותר מסודרים, הכתיבה יותר ארוכה (ואולי גם קצת מייגעת, אבל אני עובדת על זה) ויותר מלאה, אני משתדלת לקחת את התכונות הטובות מפעם ולשלב אותן בכתיבה משופרת של היום, כתיבה עם תכונות שרכשתי מאנשים(!!) חדשים ומספרים חדשים שקראתי.

בכל מקרה, אחרי מפל של סיפורים על אנשים מבוגרים (בהתאם לגילי, 16 NO MORE) שגם מיועדים בהתאם לקהל היותר מבוגר (בסגנון הכתיבה ואולי{פחות} גם בנושאים) אני מעזה לחזור אחורה, ואולי זה האתגר הבא שלי- לכתוב לקהל יעד שונה, על גיל שונה (משהו שלא קרה הרבה לאורך שנותיי ככותבת למגירה) ובכל מקרה, משחזרת רעיון חמוד ומתוק (מבריק, התלהבתי ממנו בכל פעם מחדש ופשוט התעצלתי לכתוב) והולכת על זה הפעם בגדול.

אני לא אוהבת שמות משוחזרים, ובגלל שכבר קיימת סדרה בשם "אבדות ומציאות" אז שיניתי את השם ל"ג'סיקה", הוא אמנם לא מתחכם ולא מאיר על תוכן הסיפור אפילו בטיפה של סקרנות, אז אני פשוט אקווה שיש לי קוראים שיסמכו עליי ויידעו שהתכנים שלי מתחכמים מספיק גם בלי קשר לשם שזכו לקבל.

הסיפור ישראלי לחלוטין וקורה בגבולות הארץ בלבד, למרות השם. אולי זה קצת מבלבל(טוב, כן,) ואני ממש שוקלת לשנות את השם שם הסיפור,

בכל מקרה נגמרו החפירות(חייבת! להפסיק!) והנה הפרק הראשון בסיפור הישן והמשוכתב! אם נהניתם, ספרו לי על זה :)

פרק ראשון

-1-

            "טוב, מה אני כותבת כאן?"

            "את הכתובת שלך, ואת השם של הבית- כדי שאם הגיטרה תלך לאיבוד אז יידעו לאן להחזיר אותה"

            "אז אני פשוט אכתוב שם ומספר טלפון"

            "לא! ככה זה יותר מגניב, כאילו פגישה עיוורת"

            "נגיד, ובאיזה שפה לכתוב?"

            "ברור שאנגלית, מה תעשי אם הגיטרה תאבד לך בחו"ל?"

            "למה את ישר קובעת שהגיטרה תאבד לי?"

            "אז בשביל מה את כותבת את הפרטים שלך על התיק?"

            "יודעת מה, הנה, אני כותבת את הפרטים בצד אחד, הופכת את הכרטיס וכותבת שם רק את השם שלי עם סמיילי"

            "למה סמיילי?"

            "סתם שיהיה חמוד, בתקווה שהמוצא יהיה מספיק חכם כדי להוציא את הכרטיס ולהפוך אותו, לא כל העולם צריך לראות את הפרטים האלה"

            "מה שתגידי! אז עכשיו אפשר לחנוך רשמית את ג'סיקה בשיעור הגיטרה הראשון?"

            "אני כבר לא יכולה לחכות"

-2-

            שעות אחר הצהריים היו מושלמות כדי לקבוע עליהן מסורת נגינה. מאז קיבלה נועה את הגיטרה שלה ליום הולדתה ה17 היא הקפידה על שיעורי נגינה בפרקי זמן קצרים, מתמידה עם החזרות והאימונים כדי לכסות על חוסר הסבלנות שלה לדעת כבר לנגן היטב בכלי שקיבלה. כבר שנה שלמה היא עוברת בין חבריה, בכל פעם אחד אחר שיכול להקדיש לה שעה מזמנו ולתת לה טיפים מהניסיון שלו. אמנם בשנה אחת היא כבר הספיקה ללמוד כמה אקורדים שימושיים ושירים ישראליים שכייף לשיר בחבורה, אך זה לא הספיק והיא עדיין חיפשה דרכים בהן תוכל להתפתח בתחום.

            חודש יולי כבר עמד בפתח ואיתו הגיעו השעות המאוחרות יותר לנגינה. הפארק היה מרכז השכונה, גבעת דשא עצומה בקצה מגרש משחקים שיספק כל ילד באזור, במרחק הליכה קצרה ברגל מכל בית באזור. נועה וירדן ישבו על הדשא וניגנו שירים ישראליים מוכרים, האימון הרגיל שלהן יחד מדי יום בשעות הדמדומים.

            "היי, הנה אירית" אמרה ירדן לפתע והפסיקה לנגן. נועה סובבה את ראשה לאותו כיוון אליו הביטה ירדן וראתה את חברתן מתקדמת לעברן.

            "היי בנות, מה קורה?" אירית נשקה לכל אחת מהן על לחייה לשלום.

            "סתם, מנגנות, רוצה להצטרף?" הציעה נועה. "נפתח שירה בציבור"

            "האמת היא שהייתי בדרך אלייך כדי לתת לך את הכתובת מסנג'ר של מאור," היא אמרה בזמן שחיטטה בתיק שלה. לבסוף מצאה את מה שחיפשה, פתק שולחן ורוד ומקופל שהביאה לנועה. "אני חייבת לרוץ הביתה כי אחותי מחכה שאני אסיע אותה. אני מקווה שהעתקתי נכון וברור"

            "תודה, לאן אתן נוסעות?" התעניינה נועה כשלקחה מנמה את הפתק.

            "לחבר שלה כמובן, שחייב לגור בצד השני של העיר" היא השיבה כשכבר החלה להתרחק מהן. "נתראה!" אירית נעה בין הליכה מהירה לריצה כשמיהרה חזרה מהכיוון ממנו באה, משאירה את נועה וירדן לנגינה שלהן.

            "אז מי זה מאור?" שאלה ירדן כשאירית התרחקה.

            "אולי המורה הבא שלי לגיטרה" השיבה לה נועה בחיוך מסופק.

            "וכמה הוא רוצה לשיעור?" התעניינה ירדן, אולי שקלה להצטרך לשיעורי הנגינה.

            "האמת היא שאין לי מושג, אבל אני בעד ללכת לברר" אמרה נועה בחיוך ושתיהן הכניסו בהסכמה את הגיטרות אל תוך התיקים ופנו לביתה של נועה.

-3-

            נועה=): מאור?

            MaoR162: מי זה?

            נועה=): נועה, אירית הביאה לי את הכתובת שלך

            MaoR162: אהה, מה קורה? שמעתי עלייך הרבה

            נועה=): הכל טוב מה איתך? וגם אני שמעתי עלייך הרבה

            MaoR162: הכל מצוין. אני מבין שאירית עושה לנו יחסי ציבור?

            נועה=): האמת שאני מנגנת כבר שנה ורק לאחרונה היא התחילה להזכיר אותך עד שנזכרה גם להביא לי את הכתובת שלך

            MaoR162: אז באת לי בזמן, כי בדיוק התחלתי לחפש עבודה חדשה אחרי ההפסקה מהבגרויות

            נועה=): אז נעים להכיר =)

            MaoR162: חח את תמיד כותבת עם סמיילים? גם בכינוי שלך יש

            נועה=): סתם שיהיה חמוד :P

            MaoR162: חח טוב, נועה, אני חייב ללכת כי יש אצלנו אורחים (איכס לא סובל אותם!) אז נדבר מאוחר יותר =)

            נועה=): תיזהר זה מדבק! ותנסה ליהנות אולי אני אהיה פה אם תרצה בכל זאת לברוח.. ביי =)

            MaoR162: ביי :D

            נועה סגרה את חלון השיחה ונחתה על משענת הכיסא. ירדן כבר לא הייתה נוכחת בזמן ההתכתבות כיוון שמאור ענה לה רק שלוש שעות לאחר ששלחו השתיים את ההודעה הראשונה, ובכל מקרה הם לא דיברו כל כך הרבה כך שלא הפסידה משהו מיוחד. "אולי סוף סוף אני אזכה למורה אמיתי" היא מלמלה לעצמה בזמן שקמה מכיסא הספרייה לכיוון מיטתה, מחר תמשיך לדבר עם מאור ואולי אפילו לקבוע איתו שיעור ראשון.

קצר, ואני פחות אוהבת, אבל אני נחבטת בין היכולת של לחפור ולפרט לבין השריטה שלי לא להרוס תמימות ישנה. קש לי למחזר סיפורים, קשה עד בלתי אפשרי, אז במקומכם לא הייתי מצפה ליותר מדי. אולי הפרקים שעדיין לא כתובים יהיו טובים יותר, או במילים אחרות- ארוכים ומספקים יותר. עד כאן לבנתיים :)