אי שם לאורך חופי הכינרת, גיליתי שיש חוף שנקרא "חוף גיא". עד כמה זה משעשע, או עצוב, אני לא יכולה לומר עכשיו כשאני שוב במצב של אטימות, שוב עם צרחות בתוך הראש שלי, אותן צרחות של "איך העזת להכניס אותו לשגרה" ואותן צרחות נבלעות של תאונות הדרכים הבנאליות.
אכלתי אתמול ארבעה בורקסים ממולאים פטריות. קלאסי ממש, בורקס פטריות בדרך לעוד שבועיים בעציון, מלווה בקריאות גועל מהצד השני של הטלפון בטרחתו האדיבה של גיא המקורי, אותו אירוע חוזר שחוזר עכשיו אצלי בראש בכל פעם שאני אוכלת שוב את המאכל הקלאסי האהוב עליי. שוב גיא, אבל שוב שגרה. איך נתת לו להיכנס ככה לשגרה? יצאתי מהעצב, מהאטימות, המשכתי הלאה. אני עובדת, אני מתכננת את המשך החיים, אני צוחקת ומחייכת וחיה עם עצמי לעצמי עד שכבר שכחתי את הפרטים הקטנים, למרות שלא באמת שכחתי, הם רק היטשטשו מעט- אבל הם עוד שם.
חוף גיא יגרום לגיא לנקר לי בראש במשך כל החופשה, ולא שזה כמובן אבל זה יוריד מההנאה של הטיול, ובראש שלי עבר ההמשך בקול בטוח למדי "כי אני לעולם לא אסרב להיזכר בגיא, לעולם לא אסרב להכניס אותו דרך הראש שלי לכל מקום שאלך בו, זה המעט שאני חייבת למעט החיים שזכיתי לחלוק איתו. ובכל זאת, אני יוצאת לחופשה, אני יוצאת להנות, ואם גיא שוב יחזיר אותי למצב אטום ואדיש והרבה מחשבות על המוות ועל הלא הוגן, ייהרס לי כל הטיול. סליחה גיא, אני אוהבת אותך ואני נהנית להיזכר בך, אבל להיזכר בך ולצחוק בזמן שאני אוכלת בורקס פטריות זה שונה מלהיזכר בך בזמן חופשה ולחשוב על הטיול לתאילנד שלא הספקת לעשות(ואז המחשבות הופכות לכעס על זה שאתה בעצמך הרסת לעצמך את הטיול הזה, אבל המחשבות מתפצלות עד אין סוף וזה לא נגמר) אלה שני דברים שונים לגמרי".
אוי נו. קרה משהו? כן, זה עדיין מציק לי. והראש שלי התחיל להאשים מישהו, אני לא בטוחה אם אותי על זה שבכלל עלה הספק באיזשהי סיטואציה שמתישהו הוא אמור לעבור לי, או עליה שרק שניה אחרי זה קלטתי שהיא בלל לא יודעת על מה שקרה לגיא, או על גיא שבכלל הכניס אותי למערבולת הזאת, אבל המחשבה נאמרה בראש שלי בהרבה כעס, לעג, וארס, שפלט בין השורות "כן, עדיין, ואם יש לך בעיה עם זה את מוזמנת לשרוף אותה בתוך המחשבות שלך ברגע זה כי זה ממש לא מעניין אותי, גיא יישאר אצלי בראש כל עוד הוא רוצה להישאר שם, ותאמיני לי שהוא רוצה(ושאר תקיפות תת מודעות אחרות שלא באמת היה בהן טעם)". היא אפילו לא ידעה, וככל שהשיחה התגלגלה רק התחזק הקול בראש שלי עד שהפך לצעקות, לצרחות של ממש, "הוא מת, הגיא הזה. אני לא מדברת על החתיכת זבל ההוא מנשיקת פרידה, אני מדברת על גיא האמיתי. פאקינג גיא שסיפרתי לך עליו פעם, שלא יצא לנו בסוף להיפגש ולהתחיל משהו בינינו אבל זה היה מספיק קרוב כדי שנהיה ידידים, מספק כדי שיומיים לפני היומהולדת של אמא שלי הוא הבטיח שיבוא איתנו לחרמון ועוד יביא לה מתנה, מספיק כדי לגרור אותי עד אליו שאראה את הבית שלו, המשפחה שלו, אחרי שהוא כבר לא כאן.. פאקינג גיא, גיא שלי מת," רציתי לצעוק לה, או לכתוב לה בוואטסאפ, אבל איך מעבירים צרחות בוואטסאפ?
בזמן שהראש שלי התמלא צרחות בכל מילה ומילה בשיחה, נדחקו ביניהן גם מחשבות היגיון. אני לא באמת היסטרית כזאת. לא סיפרתי לה על גיא, וזה הגיוני, כי בתור בנאדם אטום ואדיש ובמיוחד מה שהוא במותו גרם לי להיות, לא היה מהמקום הזה שלי לצעוק לה, אפילו אם זה וואטסאפ, שגיא שלי מת. הגיע לו הרבה יותר דרמה מזה, הגיע לו שיתעניינו בו, גם בגלל איך שנהרג וגם בגלל מי שהיה בשבילי. קרוב רחוק, אבל קרוב מספיק. והיא לא הבינה. התאור "תאונת דרכים" לא נצרב לה, ואני רק המשכתי לצעוק עליה ולהרגיע את עצמי שהוא מת, מה לא ברור לך שהוא מת, למה נראה לך שנהייתי אטומה פתאום? כי מישהו עבר תאונת דרכים ונפצע? כן זה מכניס אותך להלם בהתחלה, אבל אם הבנאדם חי את אומרת תודה לאל ויוצאת מזה. אבל אם מישהו מת לך בתאונת דרכים, את אומרת תודה לאל אבל ביריקה, ולא יוצאת מזה, כי בכל מקום יחכה לך חור שחור שישאב אותך חזרה לשם, ואפילו כשמדובר בחבר קרוב-רחוק אבל שקרוב מספיק. "דיי, נו, אל תכריחי לומר את זה, גם ככה המחשבות שלי כבר סדוקות מרוב הפעמים בשניה ששמעתי את עצמי צורחת מה לא ברור לך בזה שהוא מת?!" בתקווה, אולי, שהיא תשמע אותי תלפטית.
אז ציינתי שאף פעם לא הייתי בבית קברות, ושאולי גיא הוא התחלה טובה לזה. אז היא חשבה שהוא סופני שעומד למות. אני אטומה, אני המומה, אני לא מבינה איך המחשבות שלי עד עכשיו לא היו מספיק חזקות כדי לשרוט גם אותה- הרי היא גרה מרחק שלושה בניינים ממני ומתכתבת איתי באינטרנט של פלאפון, והתמימות שלה פתחה את היצירתיות שלי בלספר לה בדרך הכי עדינה שגיא מת, שאי אפשר לצאת בחיים מלהתפרץ שיכור לכביש ראשי באמצע הלילה, והראש שלי המשיך את כל מה שלא העזתי לכתוב- כי בראש זה בדיוק שניה ובכתיבה במקלדת המזערית בפלאפון זה היה לוקח לי כמה דקות טובות- שזה לא הוגן שתמיד מדברים על שתייה ונהיגה, שתמיד נהרגים בתאונות דרכים, שיפסיקו לשתות ולנהוג, והם לא מבינים, הם לא מבינים שהם לא צריכים אוטו, מספיק שהם לא זוכרים מה בכלל שתו והם מספיק מחוקים כדי לקפוץ לכביש כמו ילד בן חמש, ואז כתבתי לה את סיכום המחשבות- שמספיק שהם רק ישתו והנהג הפוגע יהיה פיכח לגמרי, כי באמצע כביש ראשי ב2 בלילה אפילו הנהג הכי זהיר לא יהיה אשם. למרות שלפי החוק הוא כן אשם.
אני מקווה ששמעת את זה גיא, כי זאת אשמה שמכוונת היישר אלייך כמו חץ בוער, טיפש שכמוך, מה חשבת לעצמך?!
וזה מה שאני רוצה לצעוק בכל פעם שמדברים על תאונות דרכים, הרי גיא הזה שלי (פחות שלי, יותר של הרבה אחרים) הוא לא היחיד שהשתכר וקפץ לכביש, הוא לא היחיד שהפיל את האשמה על הנהג הזהיר המסכן שבטעות עבר שם כשהאידיוטיקר החליט להיות טיפש הלילה. הוא לא היחיד. אבל אותנו רק מלמדים לא לשתות ולנהוג ביחד. תנהגו בכייף, תשתו עוד יותר בכייף, אבל אל תשלבו אותם יחד. מה עם להשריש בנו פשוט להפסיק לשתות?
אז לכו ת(מצונזר, למחשבות שלי יש גבול), אני לא שותה ולא נוהגת. אני לא שותה כי זה מגעיל, וכי ראיתי שלא צריך לנהוג בשביל למות. מספיק לקחת אוטובוס לבר הקרוב ולמחוק לי חצי מהתאי מוח והכבד בכמה מאות שקלים. ואני לא נוהגת, טוב, גם כי לא בא לי שאידיוט תורן יפיל עליי את האחריות למוות שלו, וגם כי אני פשוט לא נוהגת, כי נהנתי להשוויץ בכרטיס הפלסטי בארנק שלי ולא יותר מזה.
אז אולי המוות שלי יהיה יותר יצירתי, ראוי לי ומכובד מספיק כדי לפאר את הדמיון החולני(בל לא מספיק) שלי, אבל המ שבטוח, זה לא יהיה קשור לנהיגה ולא יהיה קשור באלכוהול. שני אלה בהחלט לא ברמה שלי.
גיא, יקירי, יום אחד אני אבוא לבקר אותך. אני מבטיחה. אל תכעס על זה שאני מעדיפה שלא לשקוע בך בזמן החופשה עם הבנות, מי כמוך צריך לדעת כמה שאני זוכרת אותך וכמה שאני משתתקת לנוכח המחשבה עלייך, ובעיקר אתה זה שיודע כמה שפגעת בי בפרידה הפתאומית שלך, למרות שהיית קרוב-רחוק, אבל מספיק קרוב. אל תכעס. מבטיחה לבקר בקרוב.
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
