ניסיתי, מהשניה שנרשמתי לאתגר (לפני שבוע) ניסיתי לחשוב על פחד שאוכל לכתוב עליו, כבר כמעט התייאשתי והמצאתי פחד מוחצן כדי שאוכל לאתגר את עצמי בלהיכנס לנעלי דמות ולכתוב על הפחד האימתני שלה, משהו קטן שמבעבע בי ויבער אצלה. אבל רק כמעט, כי הלילה מצאתי, וגם אם זה לא העלילה הכי סימפטית שיש- הרי הדברים הכי טובים נלקחים מתוך המציאות שלפעמים יכולה להיות סרט אימה אחד גדול.
ועד כמה שזה אירוני, הנה הפחד המודחק שלי, הפחד ממילים. מוגש לאתגרי כתיבה בבלוג הזה.
מילים ואותיות
"אני לא מבינה" היא נשמעה מתחננת כאילו שכל תו בפניה התחנן יחד איתה. "אני לא מבינה, בבקשה תסבירי לי" רציתי להסביר לה, אבל מה הייתי מסבירה? "אני לא מבינה אותן, למה זה צריך להיות ככה?" רציתי להסביר לה, רציתי לומר, אבל במקום זה שתקתי והקשבתי לה. אולי זה הרעד שבו התחילה את השיחה, אולי זה הבכי ששמעתי כמעט מייד אחר כך, ואולי זה ההיסטריה שהתלקחה בזמן שאני שתקתי, אבל השתתקתי בשנייה שהתחילה לדבר, והמשכתי לשתוק גם כשהמשיכה לספר.
"אני לא מבינה איך הם הגיעו למצב של לזרוק אותי מכל המדרגות, איך זה הגיע למצב שאני עושה טובה ונדפקת מזה, תסבירי לי, איך זה שעכשיו במקום לישון אני בוכה לך?" אז מה הייתי אומרת לה, שהיא טובה מדי? שאיכפת לה מדי? מה כבר יכולתי לומר?
"כל היום הן עסוקות בלכבות שריפות," אותן בנות שפעם גרו איתי באותו חדר, "אבל לדברים החשובים באמת אין להן שום טיפה של זמן," על זה את לא צריכה לספר לי, תאמיני לי שאני יודעת את זה מניסיון. אבל זה לא דבר מעודד במיוחד לומר, אז לא אמרתי, זה נשאר בראש שלי והיא שמעה רק שתיקה.
"אני כבר לא יודעת מה לעשות," גם אני לא, "אני פשוט לא רוצה להיות כאן יותר, אני רוצה לעוף מכאן."
"השאלה היא אם את רוצה לעוף משם עד שהדברים יסתדרו או רוצה לעוף משם לנצח" יופי, עד שהצלחתי לדבר, יצאה לי שאלה פילוסופית ולא מועילה בעליל.
"לנצח, אני מניחה," היא ענתה בכל זאת. "הרי במילא לאף אחד לא איכפת." ולאיזה תשובה אחרת כבר יכולתי לצפות? וגם לתשובה הצפויה הזאת לא היה לי מה לענות, הרי היא כבר ניסתה לעזוב והנה עובדה שהיא עדיין שם.
"תלכי לדבר איתה, היא תמצא לך פיתרון" אני יודעת שזה הדבר האחרון שרצתה לעשות, ועם זאת זה היה הדבר הכי מועיל שיכלתי לומר , גם אם לא מה שרצתה לשמוע. היא הקשיבה כאילו ציפתה שאביא לה פיתרון לבעיה, שוכחת לרגע שכבר אין לי שום השפעה על המקום שהיא נמצאת בו.
כשהשיחה נותקה נשארתי לבד עם הרצון לדפוק את הראש בקיר. אני המפלט הראשון שלה להתקשר אליו בלהט הייאוש של אמצא הלילה, והדבר הכי מועיל שאני מצליחה לומר לה זה לחזור לחפש פיתרון במקום ממנו נזרקה? איזו מן יעילות זו? אבל פחדתי לדבר, פחדתי לומר מילה שלא במקום, הרי מילים שנאמרות הן לא כמו מילים שנכתבות- שאותן אפשר למחוק. בשיחה עם חשיבות כל כך גדולה צריכות להשתבץ מילים חשובות בהתאם, מילים יעילות אם במעשה ואם בהרגשה, ולי לא היו לא מאלה ולא מאלה ולכן העדפתי לשתוק. ומאיפה בכלל ידעתי אם המילים שעמדו על קצה הלשון היו יעילות כך או אחרת? הרי פחדתי, ישר שללתי, אפילו לא ניסיתי להוסיף את מתק קולי כדי לשפר את טעם השיחה, והנה השיחה נגמרה כמובן בטעם מר.
מייד פתחתי הודעת טקסט וכתבתי כל מה שלא העזתי להעביר בין ראש לשפתיים, יצקתי את המילים הנכונות באותיות במקום בהברות, מרגישה בטוחה יותר בכתיבתן מאשר באמירתן.
הפחד הזה לדבר פשוט נטמע שם, הפחד הזה לאכזב במה שיכלתי לומר ויותר מזה- לאכזב במה שבחרתי לא לומר, למרות שמהנושא השני פחדתי הרבה פחות.
כשסיימתי את ההודעה הארוכה בה סיפרתי לה כל מה שלא העזתי לומר במשך השיחה, לפחות אז יכולתי לנשום לרווחה בידיעה שאת הסוכר שלי פיזרתי בין האותיות, וגם אם לא דרך המילים, שכן המילים נבלעו בפחד והאותיות נקראו בשקיקה.
525 מילים. חורג מהסטנדרט של תחרויות ואתגרים, אבל לא הייתה שום הגבלה, אז אני מניחה שזה בסדר. :)
תגובה14/6/12-00:07
אף פעם לא איכזבת אותי. אף פעם. לילה טוב :-*
3>
ביקורת מתוך הבלוג אליו הגשתי:
another word
איזה פחד שונה ולא רגיל לכתוב עליו, אני כל כך מבינה את הפחד הזה. לחשוב על מילים לפניי שמוציאים אותם מהפה.
המחשבה שיבינו אותך אולי קצת לא נכון, המחשבה לפלוט משהו שהוא לא במקום.
הסיפור מעניין ומסקרן כאחת,התיאורים שלך טובים,ממש נהנתי ויכולתי להזדהות.
הפעם התלבטתי בין 3 מגישות : ג'ניה,אילנה וanother word.
קראתי את הסיפורים שלכן, יותר מפעם אחת. חושבת וחושבת.
בסופו של דבר, זה לא העיינין מי ניצחה, כי כולכן כתבתן פשוט נהדר,מעניין וכל אחת מכן נגעה בי בדרך אחרת.
הסיפור של another word יותר עליליתי, מאוד נהנתי לקרוא אותו אז היא הזוכה להפעם!
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
