"ומה אם אני אגיד לך שמצאתי דרך להיות בכמה מקומות בו זמנית?" הוא שאל אותה כשהתיישבה על הקרקע. הוא כבר ישב שם, חיכה לביקור שלה מפעם לפעם בביתו החדש.
"הייתי אומרת שאתה מטורף," היא השיבה לו. כעת משהייתה איתו הוא פחות הטרידה אותה, ראשה התרכז בבעיות יומיות אחרות.
"קחי לדוגמה את החדר שיש לי אצלך," הוא המשיך בשלו. "יש לי שם כל כך הרבה מקום, ויש לי שם ממש כיסא של כבוד" הוא אמר בגאווה. כעת היה חסר מנוחה, קם ממקומו והחל להסתובב על הדשא הלח.
"בטח, כי אתה הראשון שהגיע אליי- לכן כיסא הכבוד, ואתה בערך היחיד" היא ירקה לו כשדמיינה את החדר בראשה, דמיינה אותו יושב על כיסא גדול בחדר לבן, ממש במרכזו.
"אני ועוד כמה קרובי משפחה רחוקים שלך, אבל הם לא מפריעים לי" הוא אמר באגביות מאחוריה.
"אוקי, אז יש לך הרבה מקום אצלי, מה הקשר למקומות אחרים?" היא שאלה, מתעניינת בבעיותיו שלו יותר מבשלה, הרי רק למטרה זו הגיעה אליו, כדי לשכוח, כדי להיזכר בו קצת.
"תארי לעצמך שכמו החדר שלך, ככה יש עוד חדרים- אצל אנשים אחרים" היא יכלה לשמוע את החיוך הערמומי שלו מאחורי גבה והחלה להבין את הרעיון.
"אצל אנשים אחרים לא יהיה לך כל כך הרבה מקום כמו אצלי" היא הוסיפה בקנאה. מה לא מספיק טוב לו בחדר שקיבל אצלה?
"היי, אל תמהרי להרוג כל כך הרבה אנשים כל כך מהר, תני לי ליהנות מהחדרים האלה כל עוד הם עדיין רק שלי" הוא רטן בתגובה, הפעם מבלי שהבחינה בו הוא נעמד מולה ונעץ בה את מבטו.
"אני לא ממהרת להרוג אף אחד," היא הרימה את מבטה היישר אליו, כועסת ומאשימה, אולי מאוכזבת מכך שהתנאי לביקורו אצלה היה רק במתחם החדר הזה שכרגע רק שלו. שלו ושל עוד כמה מבני משפחתה הרחוקים, שלא מפריעים לו.
"אז תארי לעצמך שכל אחד שהכיר אותי יצא לי חדר כזה, בתוך הראש שלו," היא כבר הבינה לאן הוא חותר, הוא סתם השתעשע במשחקי מילים כשאמר שהוא יכול להיות בכמה מקומות בו זמנית, איך לא חשבה על זה כבר מהרגע הראשון.
"הרי אתה רק מחשבה" היא סיננה בעצב מבין שפתיה כששיחקה בעלי הדשא בין אצבעותיה, מדי פעם תולשת אותם. הוא כנראה נעלב, כי דמותו הלכה והתבהרה מרגע שפלטה את המשפט, כאילו שדי בכוונת הרוח שנשפה מפיה כדי להפיג את דמותו.
"את לא חייבת להיות כל כך נחמדה," הוא נשמע נעלב. "את לא היחידה שמארחת אותי את יודעת, סתם חשבתי שהיה נחמד לשתף אותך בעוד חדרים שביקרתי בהם"
"אני מקווה שלפחות היה לך מעניין שם, בלי קרובי משפחה רחוקים ולא מעניינים, ועם אנשים הרבה יותר קרובים אלייך" היא אמרה כשאצבעותיה כבר חפרו גומה בין עלי הדשא שתלשו.
"מעניין לי גם איתך, אחרת לא הייתי אצלך, ואת לא היית כאן" הוא אמר. "תודה שבאת"
"תודה שהיית" היא אמרה וקמה ממקמה.
"את כבר הולכת?" כעת ישב על רצפת האבן של ביתו והסתכל עליה, יודע שמשהו כבר לא בסדר בשיחתם.
"קצת לא נוח לי, אני מצטערת. נוכל אולי להמשיך את השיחה הזאת אצלי" היא אמרה כמעט בלחישה.
"בטח," הוא מלמל בהבנה, אחרי הכל הבית החדש שלו לא היה מקום אירוח נחמד במיוחד, והוא העריך כל אחד שהעז לבוא ולבקר אותו בכל זאת, כל אחד שהוא עצמו בילה איתו שעות על גבי שעות במקביל לשעות מקבילות אחרות שבילה עם אנשים אחרים. "אני תמיד שם, אצלך" הוא אמר לה בשקט.
"אני יודעת" היא ענתה לו, בראשה מדמיינת את עצמה נועלת את דלת חדרו ולא מאפשרת לו לצאת משם לעולם, או לפחות בזמן הקרוב. דבר שהוא כמובן לא יכול להגביל אותה בו בביתו. היא החלה לפסוע באיטיות, מתקשה לעזוב את מקומו ובכל זאת מכריחה את עצמה להתרחק, ובקושי הצליחה להכריח את עצמה לצאת מבית הקברות.
581 מילים. אבל מה זה בכלל משנה?..
אבל גיא........!!
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
