מתוך הרכבת השחורה שסחפה אותה בשנתה היא התעוררה ברגע אחד למשמע תזוזת גלגלים בחדרה.
באיטיות מסחררת היא פקחה את עיניה עד כדי חריץ קטן שאפשר לה לראות זוג רגליים לבושות ג'ינס ומכוונות היישר אליה. היא הרימה מעט את מבטה עד שראתה את מי שישב על הכיסא ליד מיטתה ומייד קברה את פניה חזרה בתוך הכרית.
"אוקי, ניצחת, אני לא שותה יותר" היא מלמלה לתוך הכרית.
"על מה את מדברת?" נשמע הקול שלו, אמיתי מדי, ובכל זאת נדמה היה לה שהוא פשוט משתעשע בה בגלל שהשתכרה כך.
"אני כל כך שיכורה שאני הוזה אותו כאן, אז ניצחת, אני לא שותה יותר" היא הסבירה את עצמה לזה שניסה להבין את הייאוש שלה.
"אל מי את מדברת??" הקול נשמע מופתע, אולי מופתע מדי, ועדיין הייתה בטוחה שהוא משתעשע בה, משחק איתה בקול אחר כדי להוציא אותה מדעתה דווקא כשהיא שתויה.
"אוי, אלוהים. זה ממש לא מצחיק" היא מלמלה מתוך הכרית. מייד הרגישה כף יד מלטפת את ראשה ומשחקת בשיערה בין האצבעות. יכול להיות שהקול היה אמיתי? בחשש קל היא הרימה את ראשה מהכרית והביטה בו שוב, מרגישה את דפיקות הלב שלה בכל פינה במוחה, כאב הראש שהציף אותה לא אפשר לה לפקוח את עיניה לגמרי. "אתה באמת כאן," היא אמרה, מסרבת להאמין למידע שהעבירו עיניה אל מוחה העייף.
"ועד כמה שידוע לי אני לא אלוהים," הוא אמר בחצי חיוך, ולה הסתבר שהקול שלו אכן בקע ממנו ולא מישות שניסתה לחקות אותו כדי להשתעשע בה. "אל מי דיברת?"
"אל מי שהביא אותך לפה" היא השיבה, מנסה לעכל את נוכחותו, מנסה לנשום ולא בקושי את האוויר שגם הוא נושם ממנו.
"לכבוד מה שתית?" הוא שאל כשאצבעותיו עדיין שיחקו בשיערה.
"לכבודך" היא השיבה בקצרה, כאילו שהוא לא ידע.
"ואם אני פה, את תפסיקי לשתות?" הוא שאל בתקווה.
"אם זה מה שמביא אותך לכאן אולי לא כדאי שאני אפסיק" היא עצמה את עיניה ונתנה לגעגוע לסחוף אותה איתו.
301 מילים.
שבת שלום :)
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
